כבר בערך שבוע שאני מתרגלת הקשבה, קבלה, אהבה וכל המילים האלה שנשמעות קצת כאילו החלטתי לחזור בתשובה או ללכת למנזר בהודו. אבל האמת היא שפשוט קראתי את מה שהאישה מהקישור ההוא כתבה, והחלטתי ללכת על זה. כי אני אנסה הכל, מה כבר יש לי להפסיד?

אני גם כותבת כל יום, עושה מדיטציה לשתי דקות וקוראת מאמר אחד ביום ע קבלה עצמית או אהבה או מוטיבציה.. משהו מעודד. זו השגרה שלי, כי לא הכי הבנתי לאיזן שגרה היא מתכוונת. אבל לי זה מתאים.

בכל מקרה, הקשבה זה ממש חזק. הבנתי שבערך חצי מהפתרונות שלי לדברים שקורים לי בחיים זה "אני צריכה לרזות". כמו למשל, "אוף הם לא אוהבים אותי.. זה בגלל שאני שמנה. אני צריכה לרזות". לא יכול להיות שזה כי האופי שלי לא מתאים להם? אולי כי הייתי ביישנית ושקטה מדי? או אולי  ם כן אוהבים אותי? מאיפה לי לדעת? סתם כי הם לא הזמינו אותי פעם אחת ליציאה שבכל לא קשורה אלי?

או נגיד "אוף אין לי מה ללבוש, זה בגלל שאני שמנה. אני חייבת לרזות". יש מצב שזה כי אני שונאת לקנות בגדים אז אני נמנעת מלעשות את זה?

או "יצאתי מה זה מכוער בתמונה.. זה כי אני שמנה. איזה פנים עגולות.." או שסתם יצאה לי תמונה מכוערת? סתם כי לבשתי בגדים של בית והשיער שלי היה מבולגן?

בקיצור זה מה שקרה בימים האחרונים. הקשבתי לעצמי ולכל האמונות המצחיקות שיש לי בקשר לעניין הזה של השמנה. כל פעם חייכתי והסברתי לעצמי שיש עוד אופציות, שזו לא בהכרח האמת.

דבר שני שלמדתי- קבלה זה דבר ממש חזק. קבלה במובן של אקספטנס. פשוט לקבל את כל מה שאני מרגישה ולאהוב את זה ולכבד את זה.. ולהגיד משהו כמו "זה מה שקיבלתי בחיים, זה מה שיש לי כרגע, ואני אוהבת את זה". בערך כמו שאני אוהבת את אמא שלי, על כל הפגמים שלה.. אז ככה אני גם אוהבת את עצמי. ובכל פעם שעולה לי מחשבה של "וןאי אני חייבת לרזות לחתונה הזאת!!" או "שיואו אני חייבת להוריד 10 קילו עד פסח" אני אומרת משהו כמו "זה בסדר שאני מרגישה ככה, למדתי לקשר אהבה לרזון בילדות שלי וזה מה שאני מכירה.. אבל אני זוכרת שאני אוהבת את עצמי כמו שאני, והסביבה שלי אוהבת את עצמי כמו שאני, ואין שום צורך אמיתי שאשתנה"

אם אני מאמינה שאני רוצה להשאר בדיוק כמו שאני לנצח? לא.. ברור שאני אשתנה, אני כל יום משתה ומשתפרת ולומדת ומתפתחת.. אבל אני מאמינה עכשיו ששינוי טוב לא בא מזה שמישהו עומד עם גרזן מעל הראש שלי וצורח עלי שאני חייבת. אלא דווקא מזה שטוב לי עם מי שאני, ואני מאמינה בעצמי שאני יכולה בזמן שנכון לי ונעים לי להשתפר לאט לאט, בלי דד ליין.. 

ובינתיים זה אחלה. אפילו שאתמול אכלתי יותר ממה שרציתי. גם עצרתי את זה לפני שזה נפך לבינג', וגם לא הרגץי את עצמי אחרי זה עם רגשות אשם. פשוט אמרתי "זה בסדר, זה קרה כי זה חלק ממך, זה הרגל של שנים.. זה לא הופך אותך לפחות טובה או פחות חשובה או חכמה. הכל בסדר". כאילו אני אמא של עצמי, ועצמי זו ילדה קטנה שממש צריכה שיאהבו אותה אחרי שהיא פוגעת בעצמה ככה..