היה לי רע מדי ליותר מדי ימים ברצף, שהייתי צריכה לברוח. חזרתי. 

אז האמת היא שלספור את הימים אולי זה לא הדבר הכי נכון. מסע זה מסע, זה רצף. זה לא מורכב ממספר ימים- יום טוב או יום רע. זה מורכב מרצף של רגעים, שכולם נקלחים בחשבון. לא מתעלמים מכל יום רע שמגיע. ואם אכלתי ביום אחד קצת יותר מדי בארוחת הצהריים, זה לא אומר שכל היום הזה היה רע. זה אומר שארוחת הצהריים הייתה פחות מוצלחת, אז ממשיכים הלאה. לא הורסים יום שלם בשביל רגע אחד שנהרס. 

אפשר לספור רגעים, להעריך שלבים.

בקשר למוטיבציה אני לא ממש יודעת מה עושים עדיין. אני יודעת שאני רוצה את זה, אבל לפעמים זה לא חשוב כמו בינג'. או כמו לאכול מה שבא לי, כמה שבא לי. מן תחושת שחרור כזאת, שלרגע אחד ממש לא אכפת לי מההשלכות של שום דבר. או תחושה שאני ממש רוצה לפגוע בעצמי, ברגעים כאלה שאני ממש מיואשת או עצבנית. 

היה לי היום בינג' רציני. מרצון. כי פשוט לא רציתי להתנגד, לא רציתי לעשות לעצמי טוב. רציתי לסבול, רציתי להרוס לעצמי, רציתי לשים זין. 

האמת היא שאני לא יודעת אם אני מסוגלת לעשות את זה. אני לא יודעת אם יש לי את הכוחות לעשות את זה. אבל אני חייבת להמשיך לנסות.

אני לא יודעת איך. אני פשוט הולכת לעצום עיניים ולעשות את זה. 

מנה אחת בארוחה. מעכשיו. להחליט מה המנה לפני האוכל, ואז לא לגעת באוכל למשך שלוש שעות. לשים שעון מעורר בפלאפון. לשים לב שאני אוכלת, לא לצום. הפסקה של שלוש וחצי- ארבע שעות גג בין ארוחה לארוחה. אפשר להפסיק לאכול כבר בשבע בערב, אבל אם אני רעבה אז לאכול. 

ספורט? לרקוד, ללכת, ואם בא לי אז גם לעשות אימון. אבל רק אם בא לי. כי כרגע ספורט זה בשביל כיף ואנרגיה, לא בשביל לרזות.

ודי, לקבל את עצמי כמו שאני. לא אכפת לי יותר מהמשקל. ברור שאכפת לי, אבל אני מנסה לשים את זה בצד. להנות ממי שאני כרגע, לחיות בהווה.

המטרה למחר: לאכול מנה אחת בארוחה. לשים בצלחת, לאכול ואז פשוט להפסיק. לא משנה מה. מנה אחת בארוחה, זה הכל. זה המון בשבילי, אבל זה הכל.

והליכה, הרבה הליכה. וריקוד וכתיבה ומוזיקה. לחיות את החיים, לקבל את מה שיש. 

רע לי מבפנים. אני מרגישה גמורה. עייפה, חולה, מסוחררת.. אין לי כוחות לכלום. אבל אם כבר לחיות כמו סמרטוט, אז לפחות כמו אחד שיש לו שאיפות ועושה את המקסימום כדי להשיג אותן.