הולך לי מעולה בשלושה ימים האחרונים. אני שומעת כל בוקר וכל לילה דמיון מודרך כזה שמרגיע אותי ונותן לי הזדמנות להבין מה אני רוצה. כשאני עושה משהו, אני משתמשת במילים "אני בוחרת ב..", כמו "אני בוחרת לעשות ספורט כי זה נעים ועושה לי הרגשה טובה" או "אני בוחרת לאכול בריא ומסודר כי זה גורם לי להרגיש טוב" וכאלה. מדהים כמה שזה משנה את ההרגשה. אני עוה הליכות כשקשה לי, או מנגנת. ולפעמים קשה לי מדי בשביל לצאת מהבית או להתרכז בנגינה, אז אני פשוט שוכבת במיטה ובוהה באוויר או עושה דמיון מודרך. ואני מאמינה בעצמי, מאמינה שלא משנה מה אני אצליח. לא משנה כמה נפילות יהיו אני אעשה את המקסימום ואעבור את זה. הכל בא מבפנים, הכל בראש. אם יש לי התקף אכילה אני אומרת לעצמי שהוא לא יכול לשלוט עלי, לא על המעשים שלי. על הרגשות אולי כן, אבל לא כל מה שאני בוחרת לעשות. והרגשות לא יהרגו אותי, הם יעברו בסופו של דבר. לא צריך לעשות איתם כלום, רק לא לפחד ולהלחץ מהם. לאפשר. לתת להם לזרום. הם עוברים. לא לנסות להעביר אותם בכוח, זה תמיד מוביל לבינג'ים.

בקיצור הולך לי אחלה. אני ממש אוהבת את מי שאני, אני מבינה את זה תמיד רק כשאני סוף סוף נותנת לעצמי להיות אני.

כתבתי כל כך הרבה אני בפוסט הזה. לא יודעת מה זה אומר, אבל הרגשתי את זה ממש חזק תוך כדי כתיבה.

אחרי שלא הייתי בבית יותר מיום, הגעתי הביתה והיה לי בינג'. אבל עצרתי אותו באמצע. טוב, לא באמצע, יותר לקראת הסוף. אבל עדיין באיזשהו שלב הצלחתי להתנגד לדחף. הקטע המעניין הוא שממש ממש לא נהנתי מהבינג' הזה, אפילו תוך כדי. ממש הגעיל אותי לאכול, ממש לא רציתי לאכול. ובכל זאת עשיתי את זה, סתם כי הרגשתי מחויבות למצב. זה נשמע מוזר, אני יודעת, אבל ככה זה הרגיש. משהו כמו "נו, זה בדיוק מהסיטואציות האלה שאני מצפה מעצמי לבינג'ים, אני לא יכולה לאכזב עכשיו".. או "אני ממש יכולה לא ללכת עם הבינג' הזה, אבל בא לי לוותר לעצמי". הרגיש לי ממש ככה. כאילו יהיה לי ממש קל לוותר על זה, אבל אני מרגישה צורך לממש אמונה שקרית בקשר לעצמי. הקטע הוא, שבסוף הבינג' (וזה לא באמת היה סוף, כי עדיין היה לי דחף לאכול עוד, פשוט בחרתי להפסיק כי באמת לא יכולתי לסבול את האוכל הזה שאני בכלל לא רוצה לאכול) אמרתי לעצמי שאני לא מתכוונת להרגיש רע על זה. זה קרה, והאמת היא שאני יודעת במאה אחוז שהייתי יכולה לבחור שלא לעשות את זה אם רק הייתי מקדישה לזה טיפה יותר תשומת לב לפני שנכנסתי הביתה או במהלך היום. אז למדתי לפעם הבאה להזכיר לעצמי, כמה שצריך, שאני רוצה ובוחרת לאכול בריא. וכמובן גם להחליט לפני שאני בכלל דורכת בבית מה הכמות המדויקת שאני מתכננת לאכול. ולהאמין בעצמי שאני באמת אעמוד בזה. היה חסר את כל זה היום, כאילו התעלמתי מזה שעד עכשיו כמעט תמיד היו לי בינג'ים כשחזרתי הביתה אחרי שהייה ממושכת בחוץ. אבל אני לא מצטערת על כלום, אני לא מתחרטת על כלום. מטעויות לומדים. אם יש משהו שקריטי לי מאוד להשקיע בו, זה הרגעים האלה לפני החזרה הביתה. פשוט להזכיר לעצמי כמה חשוב לי לאכול מסודר, כמה חשוב לי להיות בריאה. ולעלות הביתה רק כשאני נעולה על זה שהפנמתי את זה. ובאופן כללי, להזכיר לעצמי את זה במהלך היום זה לא רע בכלל.

קצת בא לי להקיא. יש לי בחילה. אבל מחר בבוקר אולי ארגיש יותר טוב. 

אני כבר כ"כ בטוחה שאני יכולה לנצח את זה, שהנפילות הקטנות האלה כבר לא משנות כלום. אם כבר הן רק מזכירות לי כמה אני מסוגלת לעשות את זה, וכמה המאמץ הזה שווה לי.

אתמול שוב התגברתי על בינג'. ושוב זה היה אחד רציני. הייתי אתמול רוב היום מחוץ לבית, ואכלתי ממש מעט. הגעתי הביתה בערב רעבה, אבל למרות שהיו לי המון ולוצ בראש לאכול את כל המקרר, הצלחתי לאכול מנה אחת ודי. ואחרי שעתיים עוד מנה. אכלתי גם שני תפוחים, שלא היו בתכנון אבל לא נחשבים לבינג' בעיניי.

גם היום היה לי התקף אכילה רציני. מהבוקר עד הערב אכלתי מעולה. מנה בארוחה. הייתי אמורה לצאת בערב וזה בסוף התבטל, אז בערב אכלתי קצת יותר ממה שתכננתי. קודם כל אכלתי יותר ממנה אחת. שנית אכלתי משהו שיגרום לי לכאב בטן. ואז, אחרי שאכלתי משהו שידעתי שיעשה לי רע, היה לי דחף רציני ללכת עם זה עד הסוף. ואז אמרתי לעצמי שאני בוחרת לא לעשות את זה. כבר נגעתי בזה, כבר כמעט הלכתי עם זה לגמרי. אבל ברגע האחרון החלטתי לאכול שני תפוחים במקום. אכלתי יותר ממה שרציתי? כן, לגמרי. אבל זה היה יכול להגמר בצורה כל כל הרבה יותר גרועה.. אז אני בכל זאת גאה בעצמי. כי הצלחתי, אפילו אם לא בצורה הכי מושלמת שאפשר. ככה זה, לאט לאט.. העיקר שיש שיפור. זה יהיה קל יותר עם הזמן, כל מה שצריך זה להתמיד. להתמיד ולהאמין בעצמי.