מקום שבו אני פורקת בצורה אנונימית על עצמי ועל הפרעת האכילה שלי ללא סינונים... |
| 3/2016
בוקר
כבר היום החמישי ברציפות שהמשקל עולה ללא סיבה!!! (במצטבר כבר 700 גרם) הייתה לי הבוקר פגישה עם הפסיכולוגית ב8, שמתי עליי את הבגד הכי מעפן ונסעתי, לא היה לי מצב רוח להתלבש ובעיקר לא להפגש איתה, אחרי הפגישה הראשונה שבוע שעבר יצאתי שבורה לגמרי בלי קשר למה שהיה בפגישה וידעתי שזה בטח מה שיהיה...כשהגעתי למרפאה פתאום הופיעה מולי הפסיכולוגית הקודמת מהאשפוז, היחידה בעולם שנפתחתי אליה קצת והיה לנו חיבור ממש טוב (אני מודעת לכך שאני מצטיירת כאחת תלותית חסרת חיים אבל זאת לא אני וזהו זה הבלוג שלי ודי לשפוט את עצמי כברר!) היא חייכה ושאלה איך אני, חייכתי ועניתי שבסדר ואז היא הפסיקה לחייך ופנתה למזכירה שם...לא יודעת להסביר בדיוק אבל זה כאב לי ככ...לראות אותה החזיר אותי אחורה והיה לי באמת לשם שינוי חיוך אמיתי כי היא אדם שהצליח לפתוח אותי ולא הפסיקה לאמר כמה הקשר שלנו היה חשוב ואשכרה הייתי מרגישה שלמישהו בעולם אכפת ממני באמת. ופתאום זה היה נראה כל כך קר ושלא אכפת לה, אני מבינה שזה המקצוע שלה אבל חשבתי שבאמת הייתי חשובה ואהובה בעיניה כמו שלא הפסיקה לאמר, היא הייתה אשכרה בוכה עם דמעות מדברים שהייתי מדברת עליהם והייתה הפסיכולוגית הכי אנושית שקיימת (גם היא מתמחה אז זה לא שהייתי מטופלת מספר 16433 שלה) ובכל זאת כשראתה אותי רק שאלה בשביל הנימוס מה קורה וישר פנתה למישהי אחרת לידי והתעלמה...אולי (בטוח) זה רק רגישות שלי אבל נפגעתי...רציתי למות באותו רגע...חשבתי שלא אכפת לי ושאני לא מתגעגעת אבל בדקה אחת חזרתי אחורה. מרגישה כל כך פתטית ומפגרת...אני לא אדם כזה ברגיל, לא נקשרת לאף אחד כמעט ובעיקר לא תלויה אבל פה זה פעם ראשונה שנתתי אמון והרגשתי תלויה מדי אפילו ובסוף זה רק פגע...מיותר לציין שלא היה לי כח לפסיכולוגית החדשה ורק רציתי ללכת למיטה ולבכות את כל הבכי שהצטבר לי על המשקל ועל הכל...אבל הפגישה עברה סהכ די בסדר...עכשיו אני בשירותים ליד, שוב הדאון חזר בגדול, הבאתי איתי תיק בצפר והתכוונתי ללכת בעקרון אבל אני לא מסוגלת...אני רק רוצה להעלם ולצרוח ולבכות ולרדת במשקל. לא יכולה לחשוב על ללכת עכשיו לבית ספר...הבעיה היא שהלכתי השבוע רק ביום שני! ואני יודעת שיהרגו אותי מהבצפר ואני יכעס על עצמי וירגיש חרא ועצלנית ובכיינית ומה לא...יש גם מבחן היום שלא הייתי מסוגלת ללמוד אליו ואני אדחה אותו כרגיל...אני יותר מדי מוותרת לעצמי לאחרונה ובורחת מהכל וזה פשוט גרוע! אני לא מסוגלת לקום ולהכריח את עצמי...בקושי את המחויבויות הרגילות אני מצליחה...אסור לי לשקוע בדכאון הזה עוד אבל אני לא מצליחה אחרת...רע לי ונראה לי לא אלך לבצפר וזהו. אי לי כח לזייף חיוכים וצחוקים עכשיו ושימות העולם....אני אסע הביתה למיטה שלי ולרגשות אשמה שיאכלו אותי ולמשקל ולשומן שלי שיציף אותי מכל כוון....
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
