כשאני חושבת על זה, זאת האופציה הכי טובה בשבילי...

אין לי כח לתהליכים, אין לי כח לסבלנות, להתגברות על קשיים, למאמצים, להתמודדויות, לבכי, לניתוחי אופי מול מטפלים ולשינויים עד שמשו אולי ישתנה בחיים שלי...

החיים שלי חרא

אין לי כח

תמיד ששואלים אותי שאלות על העתיד שלי אני עונה משהו לא מחייב ואומרת שאני עדיין לא ממש יודעת. כי מה אני אגיד להם? שהאמת היא שאני לא רואה את עצמי פה בעתיד?...שאני לא מצליחה לדמיין תמונה שלי בכלל עוסקת במשהו או מתחתנת או עצמאית? 

וזה לא שאני אובדנית ובגלל זה המחשבות האלו...גם כשאני הכי שמחה וצלולה שיש, זאת המחשבה שעולה לי לראש.

שאני לא יהיה פה עד אז...

היום מצאתי מילה שמתארת בערך את רוב חיי והיא - תסכול.

זאת בערך ההרגשה שמלווה אותי יותר מחצי מהזמן בכל דבר שאני עושה ובכל דבר שקורה לי...

אני לא יודעת איך לסיים את הפוסט הזה אז לילה טוב