זה גדול עליי
זה פשוט גדול עליי
אתה מדבר על אהבה
ועל איך שהיא עזבה
כאילו זה סוף העולם
זה לא סוף העולם
זהו סוף העולם שלך
פתאום הבנתי...
בהתחלה אמרתי שאני חסומה
שאי אפשר לכתוב שירים כשחוסמים רגשות
כי מוזיקה זה רגש
....אבל אז הבנתי
שהרגשות שבי עכשיו גדולים מידי
מכדי למזער אותם לשיר אחד
מוזיקה היא לא קטנה
אבל היא ממוקדת
ואני...אני נסחפת מסערה לסערה
וזה גדול עליי
פשוט גדול
כאב ועצב וייאוש
שהוא לא רק שלי
מוזיקה זה דרמת רגשות
אבל הרגשות האלה...הם גדולים מכדי שאתן מקום לדרמה
אני מרימה את השרוול שלה
והצלקות שלה נחשפים לעיניי
אני מעמידה פנים שאני לא מבחינה
אבל הצלקות האלה ברורות מידי
לבנות, חלקות
צלקות שרק סכין, ואחת חדה, יכולה לעשות.
אני מביטה בה
בפנים היפות החלקות שלה
ותוהה מה הביא אותה לשם...
.
מסדרון ארוך, מדים כחולים בכל מקום
חדר חקירות
עומד בחוץ כלב זאב עם מחסום על הפנים
אבל אפילו כך המראה שלו מרתיע
יש שם נער שצועק
לקח לי כמה רגעים לקלוט שלא הגענו בשבילו
אני נכנסת לחדר וקולטת אותו על הרצפה...
עם שלשלאות על רגליים, אזיקים על הידיים
יש לו פנים מחוספסות, הוא מזכיר לי שחקן מאיזה סרט
...אני לא זוכרת את השם שלו
אבל השחקן הזה שיחק דמות של רוצח שכיר.
הם מרימים אותו, ואני מביטה בו מקרוב, לא שופטת, רק בוחנת
יש דם על הידיים שלו, שריטות על הפנים וחתך קטן על ראש קירח
אבל גם לא בשביל זה הגענו
הוא מחזיק את החזה כמעט בוכה
אני לא יודעת אם זה אמיתי או הצגה
אז אני לוקחת אותו ברצינות
אני מנסה לקחת לחץ דם, להרים שרוול
אני נוגעת בו...הוא מקרין חום...עוצמה
והזרועות שלו כמו עשויות בטון
"זה כואב לי" הוא אומר, אני מרפה.
אנחנו מתחילים לפנות אותו ואז אני שומעת את אחד השוטרים מזהיר את החבר שלו
"תיזהרו ממנו"הוא אמר בטון מפחיד שקט
"הוא אלים מאוד. והוא נעצר על אונס"
זה נופל עליי בבום
התייחסתי אליו קודם כמו אל חולה
לא שפטתי
לא עניין אותי מי הוא ולמה הוא כאן
אני משתדלת להסתכל כך על כל חולה
אני נותנת את כולי, לא משנה למי
אבל כששמעתי את זה...זה נחת עליי בבום
לא יכולתי להסתכל עלייו
התפללתי שימות, אבל ידעתי שאם זה יקרה
...זאת תהיה אני שתצטרך להציל את חייו
הסתכלתי עליו בכל זאת
ודמות הרוצח שכיר התיישבה עליו בדיוק
היו לו עיניים של רוצח. וידיים של רוצח
אני לא יודעת את מי הוא אנס, אבל לו/ה לא היה אפילו סיכוי אחד.
.
ועוד מקרה
2.8, קוצר נשימה, סיטורציה נמוכה
אני מביטה בו, בתלתלים השחורים הרכים שלו, בסומק על הלחיים שלו
בגוף הקטן
ילדים זאת החולשה של כולנו
אני מביטה בו, ויש כמו הילה לבנה מעל הראש שלו
מלאך קטן
הוא פוקח עיניים, מחייך חיוך קטן, לוקח לו קצת זמן להתעורר
הוא מסתכל סביב קצת מבוהל, לאט לאט הוא מתחיל לקלוט
הוא מחביא את הראש בחזה של אמא ובוכה בלי קול
צינור ההנשמה מחובר ישר אל הצוואר שלו
אני מביטה בילד הזה, אולי אפילו תינוק
מביטה באמא, היא מזכירה לי את האישה של אלדין. איך קוראים לה?
היא יפה כ"כ, כמוהו.
אני מביטה בה, היא מביטה בו, והמבט שלה מלא חום ואהבה
ואני יודעת שהוא כל העולם שלה
וכל העולם שלה מסתובב סביבו
והוא...כל העולם שלו מסתובב סביב הצורך הבסיסי...לנשום
יום יום, שעה שעה.
פגם גנטי.
הוא נולד כך, ויחייה כך לנצח
ולרגע עוברת בי המחשבה...
הסתירה הגסה הזאת
ילד בן 3 ואנס בן 49
...זה גרם לי לשנוא את האנס הזה עוד יותר
הרגשות האלה...
הם מגמדים הכל
והרגשות האלה
הם גדולים מידי
פשוט גדולים עליי
פתאום הבנתי
...שזה לא שאני חסומה
כמו שזה פשוט גדול מידי
קצת גדול עליי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
