זה יותר גרוע מ"מילים הורגות"
הן מסוגלות לגרום לאדם להרוג את עצמו
ראיתי את עצמי למטה
ראיתי אותי יושבת בשקט בזמן שאדם שראיתי בו חבר הכניס את היד שלו מתחת לתחתונים שלי
ניסיתי לעצור אותו, עד שהתעייפתי
נכנעתי, ישבתי שם בשקט וחיכיתי שיגמור
הוא ישב שם והעיר הערות
על הגוף שלי, על הגודל של השדיים, השפיל אותי עד עפר
וישבתי שם בשקט
שתקתי כי הבנתי שאין לי איך לגרום להפסיק אם אני רוצה שהוא ימשיך לגעת בי
ישבתי שם והבנתי שאני חלשה כי אני צמאה למגע הזה
לא, לא צמאה למין, צמאה לחום של המגע
ישבתי שם וראיתי את עצמי למטה, הכי למטה שיכולתי להגיע
הכי למטה?
לא, חזרתי אחרי זה, רציתי לשיר
כשהצלחתי למצוא את הכוח לחתוך את זה בכל זאת חתכתי את עצמי בפעם הראשונה
אני לא יודעת להסיבר בדיוק למה
זה היה כאילו רציתי להרגיש
וזה לא כאב ככה
ראיתי את עצמי למטה
ראיתי אותו ביידים של גבר ששייך למישהי אחרת
והוא עמד ושיקר לי, זרע בי אשליות
וידעתי כל שקר ושקר, והאמנתי לכל שקר ושקר
מתוך הנואשות הזאת
ראיתי את עצמי חוזרת אליו שוב ושוב ושוב
מתרפסת
כשראיתי אותו יד ביד עם החברה שלו, מחייך אליי חיוך מנומס
כאילו שזאת לא היתה אני לפני שבוע מתחת לשמיכה שלו
חתכתי את עצמי בפעם השנייה
זה היה בגלל הכעס
והכעס הזה, הוא לא היה עליו, הוא היה על עצמי
גם עם סימבה זה היה כך
התרפסתי
חלשה, נואשת, נזקקת
צמאה לאהבה
הוא נמרח מעליי, הוציא את האיבר מין שלו כאילו הוא מציג פרס
זה הגעיל אותי
"זה מה שאתה רואה בי? אובייקט? כלי לסיפוק היצרים שלך?"
"כן" הוא ענה לי
והרגשתי נמוך, כ"כ נמוך
אבל אפילו אז לא הרגשתי ככה
אני לא פוצעת את עצמי
אולי התבגרתי
אני מנסה לקום
אבל כשאני מרימה את הראש אני מרגישה את כל המשקל מוריד אותו חזרה
אולי זה לא התבגרות
אולי זאת אדישות
אני מרגישה פחות
הרגשות שלי דרמטיים פחות
אולי הפעם זה מגן עליי
כמו הפחד
אולי זה כבר לא רע
אולי זה פשוט מגן עליי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
