שונאת את צה"ל, שונאת את הגדוד שונאת את הפלוגה שונאת את האנשים פה. הם דוחים, צבועים, אגואיסטים, שבוזים.
קשה לי. אני חייה מסופ"ש לסופ"ש. מנסה לעבור כל יום בשיניים, בדם. קשה לי שכל היום דופקים לי שוקולדים ובמבות מול הפרצוף, וקשה לי החדר אוכל שלוש פעמים ביום, וקשה לי להרגיש שמנה במדים האלה, וקשה לי להרגיש רעבה במקביל. לחיות את המציאות הזו יום יום עם הפרעת אכילה שתופסת לך כל כך הרבה ממהלך היום, ועם הלחץ שמופעל עלי במקביל, והלימודים והסגירות והכל.
והמצב המסריח עם ההורים שלי ושהכל מרגיש לי הצגה ואני שונאת ואוהבת ורוצה ולא רוצה וחולקת אבל בכלל גם מסכימה והכל.
מה שמחזיק אותי זה הסופ"שים, והלב שלי, החבר שלי, שעכשיו כועס עלי בגלל שטות ורבנו, אני שונאת את זה איך נתתי לעצמי להגיע למצב כזה, שכל מצב הרוח שלי תלוי בבן אדם, הוא היחיד ששבר את כל המחסומים, ואני אוהבת אותו, בחיי, אבל שונאת את זה. אני שונאת את הידיעה שהוא מה שמחזיק אותי בשפיות, והוא כל התקוות שלי, הוא המניעים שלי להכל. מה אעשה אם הוא לא יהיה? איך אגיב? אני אתמוטט, אני כל כך מפחדת..
קשה לי לחיות ככה, בצורה כזאת, אף פעם לא הייתי כזאת. נמאס לי להקיא ובא לי לאכול בלי חשבון ולאהוב את עצמי.
אבל קשה לי, והוא המלאך השומר שלי, בלעדיו כל החודשים האלה הייתי במצב יותר קשה ממה שאני יכולה לתאר לעצמי בכלל, לא רוצה לדעת באיזו נקודה הייתי. אבל במקביל הוא יכול להיות הצרה הכי גדולה שלי.
נמאס לי, בא לי להעלם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
