חשבתי שזה עבר, חשבתי שכבר התגברתי.
שבועות על גבי שבועות שאני מצליחה להחזיק את עצמי כל מהלך השבוע, אוכלת כמו בן אדם, לא מפריזה, דוחה חשקים. משתדלת להתאמן במכון לפחות פעמיים שלוש.
ובשניה שאני נכנסת לבית להתחיל לו עוד סופש, מגיע לו בולמוס לא רצוי.
הדבר הראשון שאני עושה כשאני נכנסת בפתח הדלת זה לבדוק אם יש את העוגיות האהובות עלי בארון הממתקים. יש? מעולה! מותר לי, לא אכלתי שום דבר משמין או יותר מדי טעים השבוע. נוטלה יש?! עוד יותר טוב! למרוח על העוגיות ולמיקרו. גלידה? זהו, אני בתוך זה חזק.
נעשה צלחת שחיתות ואחרי זה נקיא הכל. בקטנה, הריפלקס שלי בטח החלים, לא הקאתי כל השבוע.
וואי גם יש פסטה במקרר, מה לא נדחוף אותה למיקרו עם מלא גבינה שתימס? בטח שכן, ובזמן שאני מחכה את הדקה וחצי הנצחית הזו אני אדחוף לפה כמה במבה שרק אצליח.
והלחם! וואו טרי ומושלם, חייבת לעשות את הטוסט האהוב עלי, רסק עגבניות, קצת חריף, ביצה, תירס, בצל, מלא מלאאאא גבינה.
וואי נשארה גלידה, נעשה גם טוסט שוקולד, כדור גלידה מעל, תענוג.
אסור שאף אחד יהיה בסביבה כשכל זה קורה.
אני כבר עמוק בתוך ההתקף, מרגיש שעברה שעה אבל בתכלס עברו רק עשרים דק. בשלב הזה אני כבר לא נהנית בכלל מהאוכל, זה נהיה כואב ואני מפוצצת. אבל אני חייבת לאכול הכל הכל הכל. כי ממחר זה כבר לא יהיה נכון ? ממחר אני אוכלת רק בריא וממשיכה בדרך נכונה ודלת קלוריות נכון ?! לא הולך להיות לי עוד בולמוס יותר נכון??אני הולכת להאבק בו ולא להכנע לו נכון?!?!??!!??!?!?!?@€=7÷_&÷=7=€ כוסאמאמאמקק ערס. כל פעם מחדש.
ואני כבר התחלתי, אז נדחוף עוד לחם למה לא, עם פסטרמה וחומוס וצ'ילי מתוק ועוד כל מני שילובים ורטבים שאני לא מסכימה לעצמי ביום יום. וגם עוד שוקולד, מלא, על הכל! למרות שאני יודעת שאת זה הכי קשה לי להקיא. ועוגיות. וקורנפלקס. איזה? כל הסוגים!
מה יש טורטיות? אבוקדו גם? חייב לאלתר איזה משהו. בין לבין לא לשכוח את המים סהר, איך תקיאי את זה אחר כך?
ולסיום סיומת איזה ביסלי ותפוצ'יפס , שאני אפילו לא אוהבת, אבל אני חייבת להעסיק את הפה שלי.
וזהו. הבטן מתפוצצת עד שקשה לנשום, והחרטה והחששות שלא אקיא הכל מתחילים לבצבץ.
אז את נכנסת למקלחת, פותחת את זרם המים כדי שלא ישמעו חלילה את רעשי המחנק הראשוניים, ומתחילה במלאכה.
את רואה חלק מהפסטה, והינה הטעם המוכר של הגלידה, יש מאכלים שטעמם לא משתנה בכניסה או ביציאה. כמה חתיכות של לחם עיסתי ואז מגיעים כמה סשנים ממש גדולים, ואת מתחילה לחוש בהקלה. ככה ממשיכים ובלי הפסקה, כנגד הכאב, והשריטות, תחושת החנק, השיעולים, לפעמים קצת דם. עד שכבר לא יוצא כלום.
לפעמים יש תחושה שיצא הכל ממש עד כדי ריקון כל תכולת הקיבה, ולפעמים מרגישים שנשאר. תחושת החרטה תמיד מלווה אחר כך. ומשתדלים לשתות הרבה מים ולא לאכול עוד כלום לפחות עד יום אחרי, שאת מה שכן נשאר בקיבה הגוף יעכל ויוציא בדרך השנייה.
ואז יום שבת מגיע, וקמים בתחושת ריקנות לא מוסברת, לפעמים קמים בדחף לא מוסבר לעוד בולמוס, כאילו נמחק לגמרי מה שקרה אתמול.
ולפעמים מצליחים לחזור לשגרה. זה קשה הרבה הרבה יותר, הידיעה שבדוק עלית מאתמול והרסת הרבה ממה שעבדת עליו, למרות שרוב הזמן זה בכלל לא שומן אלא הגוף שמתמלא בנוזלים.
אבל ככה זה להיות בולמית, חשיבה עקומה, קיצונית, זה הכל או כלום.
עכשיו אני אחרי בולמוס מטורף, הקאתי, ובערב הולכים למסעדה.
החששות הודפים אותי מכל כיוון, כי אכלתי היום הרבה יותר מדי, וברור לי שלא באמת אפשר להקיא את הכל. ולהקיא שוב בערב אני לא אוכל, לא היום ולא מחר. הגרון שורף לי ונעלם לי כבר ריפלקס ההקאה.
אז אני מקווה שאמצא בי את הכוחות לאכול כמו בן אדם, ולא יותר מדי. כי בא לי מחר לים. למרות שאני לא יודעת עדיין איך אעלה על בגד ים.
יש מן הרגשה כזו שלא משנה מה לעולם לא אצליח לאהוב את הגוף שלי. אני מתביישת בו.
עד לפני כמה שנים, שאפילו הייתי מלאה יותר הייתי מתהלכת לי בביקיני בגאווה, עכשיו אני שוקלת פעמיים אם לשים חולצת בטן.
אני הייתי סהר, זה היה פוסט פריקה של אחרי תקופה ארוכה.
אעדכן, שבת שלום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
