חודש שלם כבר שאין לי אותי לעצמי, שלא ראיתי איך אני נראית יחד מכף רגל ועד ראש, חודש של שגרה לא שגרה, שחדשה לי, חודש של חוסר שינה מטורף.
אני שבורה, אני מרגישה כל כך חסרת ביטחון, מעולם לא הייתי ככה, מעולם לא הייתי שבורה כמו שאני עכשיו, מעולם לא הרגשתי יותר לבד מעכשיו.
חזרתי היום לבית די מוקדם מחבר שלי רק כי הייתי צריכה מפלט, הרגשתי שאני כבר לא יכולה להחזיק את כל הרגשות המצטברים האלה, אני צורחת מבפנים לעזרה.
קניתי בדרך חזרה מלא שטויות שטחנתי בדרך לבית, איך שהגעתי הקאתי.
התקלחתי, וחוזר חלילה, למרות שהגרון כבר כאב ושרף. למה קשה לי להתמודד עם הרגשות? למה אני נאחזת בהרגל הזה כדי להמנע מלהגיע למצב שלי עכשיו, לבד, במיטה, לא עושה כלום ושוקעת למחשבות.
למה העולם הזה כזה רע? למה? למה אני עכשיו בוכה במיטה, מתייסרת וכאובה ללא סיבה, נופלת לבור הכי עמוק ואפל של הפרעות האכילה ששורט לי את המוח יום יום כבר שנים. למה אני צריכה לפחד להביא ילדה שתעבור חלילה את מה שעלי עובר? אם אמא שלי הייתה יודעת מה באמת קורה לי בפנים, הלב שלה היה נקרע, היא לא הייתה יודעת מה לעשות עם עצמה, זה ישבור אותה, אני רוצה לחסוך ממנה את זה גם אם זה אומר שלי קשה ואני במלחמות על עצמי ואשאר איתן עד סוף החיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
