לפעמים אני יודעת שיש לי עבודת הגשה שאני צריכה להגיש יום למחרת, עבודה שאני לא קרובה לסיים אפילו.
ואני מחליטה להתיישב...במיטה, לסגור את האור וללכת לישון.
ואז אני מתעוררת בבוקר אחרי שינה של אולי 4 שעות כי ראיתי סרטונים ביוטיוב .אני מרגישה כאילו נוצר איזה פספוס גדול אבל מתעלמת מהתחושה המציקה.
אני נפגשת עם חבר ללימודים, ההוא שסגור על עצמו, מגיש עבודות בזמן, הולך לישון בשעות נורמליות, מתקלח. מהאנשים יוצאי הדופן האלה.
הוא אומר לי מה התשובות לעבודת הגשה שהיא לעוד כמה שעות.
אני אומרת לעצמי, כן אומנם הוא גילה לי הכל, אבל אני אעבור על זה אחר כך ואנסה להבין לעומק.
אני לא עושה את זה.
אני ממשיכה ביום לימודים, מנמנמת בהרצאות כי לא ישנתי טוב וכי החומר משעמם, וכי הכיסאות באודיטוריום ממש נוחים. אם אתם רוצים שאני לא ארדם בהרצאה של שעתיים על פונקציות בN משתנים, תכאיבו לי עם כיסאות מאוד לא נוחים,זה לא בקשה גדולה, פשוט קחו את הכיסאות המסריחים שנותנים לנו במעונות,האלה מפלסטיק שהיו פה מהקמת המדינה והתחילו להתרקב לתוך הרצפה שאף פעם לא נראית נקייה כי היא לא.
אני חוזרת למעונות, אני יודעת שיש לי עבודת הגשה שהייתה במקורי להיום אבל נדחתה לעוד שבוע, אני יודעת שהכל יצטבר לי בסופו של דבר ושכדאי לסיים אותה היום.
אני לא מסיימת אותה.
אני לא מעיפה מבט אפילו כי היא תיתן לי מבט ואני אתן לה מבט והיא תיתן לי מבט ואני אלך לישון עם תחושת אשמה.
ואז אני מתעוררת מוקדם בבוקר כי יש לי מעבדה, אני מבינה שבנוסף לכל העבודות הגשה שכבר יש לי, עכשיו אני גם צריכה לעשות דוח מעבדה עם השותף וזה הולך לקחת לי כמה שעות ולא הכנסתי את זה לשקלול של "זמן\הגשות"
אני פשוט קורסת.
ואז שוב אותו דבר בשבוע הבא, כי זה לא נגמר עד שהגברת השמנה נותנת לי תעודת תואר ראשון
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
pitchBlack