אני נמצאת בלופכמו חור תולעת שסובב את עצמו לנצח
אני רק רוצה לעשן סמים, לשתות מלא אלכוהול, לבלוע מלא תרופות להרגעה, ולחתוך
ואז אני מגיעה למצב שאני שפוכה מדי
ואני בוכה
אלו הזמנים היחידים שאני בוכה בשנה האחרונה. כשאני כל כך מחוקה מכדי להבין שאני מעוררת רחמים , ושאני ערמה דוחה של דמעות והזדקקות .
אני מקיאה , ואני בוכה , ואני מדברת .
אני מדברת אליו מלא.
איכשהו אני מתפרקת יותר כשהוא נמצא בסביבה, כדי שמישהו יקשיב. כי כשאני במצב כזה לא נותר לו ממש ברירה .
ואני אף פעם לא זוכרת מה אמרתי
ואז למחרת, אחרי כנראה הפעם השלישית או החמישית שזה קורה, אני לא ממש עוקבת, הוא אומר לי שהוא הקליט אותי.
אני בוהה בו.
הוא מסביר , אני מדברת כל הזמן על אותו דבר.
אני בוכה על הכאב , והדכאון, על המוות שלה , ועליה , ועל הבן זונה, ועל זה שאבא שולח אותי לקנות לו וויאגרה, ועל כמה זה לא נכון. ועל כמה נמאס לי מעצמי.
ובכללי על כמה שהיחסים במשפחה שלנו דפוקים.
ועל כמה שכל אחד ממנו נדפק , ויש קרעים שלא יתאחו ,ואיך אני מרגישה נטושה מאחור.
ועל כמה שהעולם הזה לא הוגן , ושזה לא נכון , העולם בסדר גמור, בני האדם הם אלו שלא.
הם אלו שהורסים, אונסים, חוטפים, רוצחים, נלחמים, פלא מקבלים, ושופטים.
ועל הרייקנות, בעיקר על הרייקנות, שהיא כבר חלק מהאישיות שלי
ועל איך אני יכולה להעביר ימים שלמים בלי לעשות דבר , רק לבהות עם מוזיקה באוזניות.
עכשיו רק נותר לי לפתור איך לצאת מזה, כי זה כל כך מתיש לברוח מעצמך, ואני לא בטוחה שאשרוד ככה עוד מלא זמן
בבלוג זה
בכל הבלוגים
