שוב אני מוצאת עצמי כותבת כאן ביום לפני בגרות, הפעם בכלכלה.
אז אני רק חייבת להגיד שהבגרות באנגלית (הגשת ה-LOG בעצם) הלכה בהרבה יותר טוב מהמצופה. אפשר להגיד שלא עבדתי כל השנה והשארתי הכל לימים האחרונים, ובכל זאת המורה שלי התחשבה בי והשלמתי מבחנים וכד' (לא הספקתי את כולם) וקיבלתי סה"כ 93 שזה לפחות עבר את הקידומת של 90, אבל עדיין... יכולתי להגיע ליותר...
בפגישות למסע לפולין הכל הולך סבבה בעצם, חוץ מזה שאין לי איך לשלם את דמי הרישום ואני מפחדת לא לנסוע בגלל העניין הזה של הכסף, למרות שבביה"ס שלי לא יתנו לדבר כזה לקרות (ועל זה, לפחות, ביה"ס מקבל ממני את הכבוד וההכרה הראויים לו!).
בנוגע לגיבוש עם הקבוצה אני מניחה שזה יבוא עם הזמן כי אנחנו קבוצה מאד קטנה של כיתות יא' שלא נסעו בשנה שעברה וקופצים על ההזדמנות האחרונה.
בכללי הכל כרגיל; חברות, אנשים, ים, לצאת כל ערב ולנסות דברים חדשים (מסעדות חדשות בעצם *מבט מבוייש*) או סתם להשתעמם בפארק... העיקר לא להרקב בבית, העיקר להרגיש שאני עושה עם עצמי משהו, להמנע ממחשבות עמוקות כלשהן... בגלל זה אני אולי גם נמנעת קצת מאנשים שיכולות להיות לי איתן שיחות עמוקות משהו...
בתקופה האחרונה, ואולי בעצם במשך כל השנה הזו... אני מחוברת לכ"כ הרבה אנשים, באמת שהרבה, יש לי מגוון אפשרויות ואף פעם לא יהיה לי משעמם - מבחינת חברים, אנשים (ולא אהבה, בניגוד לתקופה של לפני שנה בדיוק! *מגחכת*) אבל אני עדיין אני לא חולקת עם אף אחד שום דבר, גם לא עם הקרובים ביותר.
הכל נשמר בחדרי חדרים באיזה בניין ישן בלב שלי. נראה לי שקרס שם הגג ושהכל מבולגן, והוא זקוק לצנרת חדשה, כמובן שגם לחשמל...
מפתיע אותי, שעם כל האפשרויות האלה, לאף אחד מהאנשים האלה אני לא מסוגלת להיפתח, וגם איכשהו אף אחד לא שם לב...
והכי מוזר פה זה שכולם באים, מספרים לי על הצרות שלהם, מבקשים ממני עצות ומקבלים ממני תמיכה, ואני מרגישה שכאילו, עצם זה שאני עוזרת לאחרים, בהמשך הדרך אני אדע בדיוק מה לעשות עם עצמי, ואין לי מושג.
אני פותרת בעיות של אחרים... וזה גורם לי לחשוב שזה בסדר להתעלם מהכאב שלי.
אני זו עם החזיה בצבע תכלת כמובן!
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
