יש דברים שפשוט נועדו לקרות. לפני יומיים כל החבר'ה בסוכה התפזרו מוקדם ויצא שאני, ינשופית לילה שכמוני, לא הייתי עייפה. חשבתי עליו הרבה ביום לפני זה, כשישבתי עם הבנות וסיפרתי להן על כמה זה היה טוב איתו וכמה אני מתגעגעת לזה. בדיוק באותו הרגע שנזכרתי בו הוא שלח הודעה, "את רעבה?" וידעתי שזה אבוד, -"כן". הוא אסף אותי וישבנו ליד הבית שלו, עישנו נרגילה והתווכחנו על שטויות בדיוק כמו פעם והוא הרביץ לי ושבר לי את הצורה ואני ניסיתי להחזיר לו ללא הצלחה, היו צחוקים והוא סיבב אותי באוויר והתנהגנו כמו שני מטומטמים וצרחנו על כל השכונה כמו שלוחים מטומטמים. נהניתי מכל סטירה שהבאתי לו, מכל מכה - אפילו אם לא אחת מוצלחת - ומכל שנייה שהיינו ממש-ממש קרובים והרגשתי את הלב שלו פועם והריח המטריף שלו נדבק לי לאף. כשהוא התחיל לנסות לנשק אותי התעצבנתי, "יצאתי עליו" כמו שאומרים בשפה העשדודית (חע) ואחרי שהוא ניסה להכניס אותי לבית שלו כשהוא סוחב אותי בשער, מרים אותי על הגב, נושא אותי בידיים, סוחב לי את הרגל... הוא וויתר והסיע אותי לבית. כשאני לא רוצה אז אני לא רוצה! יצאתי עצבנית והוא צעק את השם שלי מהאוטו. כ"כ רציתי שיצא ויקח אותי בחזרה!!! ביום למחרת ישבתי עם ידידים שלי כי שתי חברותיי המהממות והחרוצות עבדו (רק אני מובטלת מסריחה) ואז הוא שלח הודעה. אחרי שביצעתי פעולת התחמקות למופת מהידידים הוא אסף אותי עם חבר שלו וישבנו מתחת לבית שלו לעשן נרגילה. הוא ראה שיש לי סיגריות והעיף אותם לשיחים. המשכנו לשבת והיו צחוקים רצח ואחרי שחבר שלו הלך הוא הלך לחפש את הקופסה והביא לי אותה בחזרה (חע) וכמו ביום לפני - שוב התחלנו לשחק ולריב מכות, להשתעשע. בחיים לא עשינו את זה לפני זה, וזה הכי כיף בעולם! סיפרתי לו שאני זוכרת בדיוק את התאריך שבו נפגשנו והתנשקנו לראשונה, ושהוא מאד קרוב - ה-12 באוקטובר. עוד שבוע בדיוק. שנתיים שלמות של... אין לי אפילו הגדרה לזה. שיגעון. טירוף. זה מה שזה. אי אפשר אחד עם השנייה ואי אפשר אחד בלי השנייה. לרגע אחד בא לנו להתחתן ולרגע אחר בא לנו לבעוט אחד בשנייה. אמרתי לו שאני שונאת אותו והוא אמר שהלוואי שאני אמות, אנחנו מתחבקים, והוא אומר שרק ככה נוכל להפסיק עם כל השיגעון הזה. שאלתי אותו אם הוא יבוא להלוויה והוא אמר שכן, שאלתי אותו אם יבכה... הוא אמר שיבכה אפילו יותר מדי. אמרתי לו שיכתוב עליי שיר וילך ל-"אייל גולן קורא לך" כמו ההוא, צברי... אמרתי לו שלא אכפת לי למות, הוא העיף לי בוקס ואמר לי שהוא מעדיף למות בעצמו. אמרתי לו שאם הוא ימות אני אשקול להתאבד. שוב בוקס... בסוף הלכנו אליו, בהתחלה באמת לא רציתי, ידעתי מה הולך לקרות. אבל אז בכלל דיברנו... זיינתי לו את המוח, אמרתי לו כל מה שאני חושבת, כל מה שפגע בי, אמרתי לו כמה הייתי חזקה - כמה שמרתי בלב וכמה פעמים אפילו לא חשבתי על מה שפגע בי רק כדי להמשיך הלאה. חשבתי שכמו תמיד הוא ישתוק וינשק. ואז הוא אמר, "את אף פעם לא שמעת את הצד שלי. גם לי יש צד, את יודעת?" ואז זה הכה בי. "מה הצד שלך?" והבנתי שהוא חושב בדיוק כמוני... "מורן, אני לא יודע מה יש בנינו, מה זה כל הטירוף הזה? מהרגע שפגשתי אותך אני לא יכול להתנתק ממך, לא יכול! היו מלא בנות שניסיתי לאהוב ואותך אני רק מנסה לשכוח. זה סיפור שבחיים לא יגמר, אני ואת, אי אפשר ביחד - אנחנו הכי הפכים, אני יכול להיות איתך שבוע ואחרי זה פשוט יבוא לי לבעוט בך, אבל אי אפשר בלעדייך... כשאת רחוקה בא לי שתהיי איתי, כשאת קרובה בא לי שתישארי... את יודעת מה ביקשתי ביום כיפור? כי שערי שמיים נפתחים..." -"מה ביקשת?" אני אומרת, וזולגות לי מלא דמעות שלא טרחתי לנגב כי שכבנו על המיטה בחושך... "ביקשתי לשכוח אותך. אני נשבע לך. אני לא יכול להתגבר עלייך, בחיים לא... וזה כ"כ כואב לי"... מיותר לציין שאני דומעת רק מלכתוב על זה, היו עוד כ"כ הרבה דברים שקשה לי, קשה לי לחשוב עליהם. לשכב עליו ולהריח אותו, ולהתנשק כל 2 מילים כדי להפוך אותן לפחות מכאיבות. הוא אומר משפט ואנחנו מתנשקים, ואז אני אומרת משפט ואנחנו מתנשקים. זה כאב שאף אחד לא יכול להבין ושאני לא יכולה להסביר. וכ"כ התגעגעתי למגע שלו, לנשיקות שלו... אם אמרתי לחברות שלי שלא נראה לי שאני והוא אי פעם עשינו אהבה, אז טעיתי ובגדול, כי איתו אני הכי עשיתי אהבה. ואתמול זה היה השיא, אתמול זה היה הכי טהור ומדהים, מלא בהכי הרבה רגשות, הסרטים הרומנטיים קטנים על זה... ויש אנשים שבחיים לא חוו ולא יחוו דבר כזה, ולי היה את זה, וכ"כ התרגשתי שפשוט דמעתי, וחיבקתי חזק, והוא נישק ונשם אותי כדי לאמץ כל רגע וזיכרון אל המוח. זה היה מושלם. הוא רצה שאני אשאר לישון איתו, בפעם הראשונה בחיים שלנו... אבל לא הייתי מסוגלת. שכבנו מחובקים, דיברנו, נישקנו, יצאנו החוצה "לעשן נרגילה", פשוט לא רצינו להתנתק. הוא נתן לי את האישור לעשן סיגריה. דיברנו הרבה על ההוא שאני יוצאת איתו עכשיו, לא אמרתי לו את השם שלו אבל סיפרתי לו עלינו ועל זה שכיף לי איתו ושהוא מתאים לי. הצטלמנו והוא הסיע אותי הבייתה, לא רצה שאני אפילו אסע במונית. השעה הבאה הייתה מלאה בבכי. בכי רע אבל גם בכי טוב. הוא אמר לי שהוא אוהב אותי, שעצוב לו... אמרתי לו שאני אוהבת אותו, תמיד! שכואב, אבל יש איפשהו אושר... והוא אמר שאני לא מבינה כמה זה כואב. לא הפסקנו להגיד אחד לשנייה שאנחנו אוהבים, ואמרתי לו שבכוונה ישים לי את הבושם שלו על היד, כי אני ישנה עליה ואז אני אריח אותו בחלום. היו לו דמעות בעיניים, הוא אמר שהוא רוצה לבכות. אף פעם לא פתחנו ככה את הלב אחד לשנייה, וכשהסכרים נשברו כל המים יצאו. כשהחומות נפלו... זה פשוט לא הפסיק. "אני שלך אתה יודע את זה", -"הסיפור שבחיים לא יגמר. אני אוהב אותך נסיכה". "האהבה הראשונה שלי. היחיד שלי". לא הפסקנו להגיד אחד לשנייה שאנחנו אוהבים... ואני יכולה לחפור על זה גם ימים שלמים והפוסט הזה יכול לא להיגמר אף פעם. בא לי לתאר כל דבר. אני מפחדת לשכוח. אני שכבתי במיטה ובכיתי, כאב לי באמת. כי אנחנו לא נהיה ביחד אף פעם, האהבה לא מספיקה, לא נצליח להתגבר על כל השאר... ואני חושבת מה יהיה אם אראה אותו בעוד 10 שנים, שנינו נהיה עם משפחה וילדים משלנו... אני יודעת שתעבור לו המחשבה בראש על איזה אמא יפה אני ועל כמה שהסקס שלנו היה מדהים, שהיינו עושים ילדים מהטיפות הכי אמיתיות של אהבה... אני יודעת שאני אחשוב כמה הילדים שלי היו יפים אם הם היו ממנו, וכמה מדהים היה להריח אותו בכל בוקר. אני מתארת לעצמי שיעקוץ לשנינו בלב כשנגיד להתראות ונשכב לישון באותו הלילה, כשהוא עם אשתו ואני עם בעלי.
זה כנראה הפוסט הכי דביק ורומנטי שאי פעם קיבלתם ממני.
הפוסט הכי אמיתי שלי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
