אני מנסה להתקדם הלאה והוא לא נותן לי, הוא עדיין בועט וכל פעם כשאני שוכחת אותו הוא מראה סימני חיים. ואני מנסה... אני מחבקת את חבר שלי ומנשקת ואומרת לו שאני אוהבת, ואני באמת אוהבת, אבל זה כאילו יש לי מן חדר קטן ומסכן כזה בלב שמלא באהבה למישהו אחר, חדר פצפון שנעול במפתח שזרקתי מזמן. והאהבה שם לא פוחתת עם הזמן, היא גדלה כמו עוף החול ואז מתה, ובכל פעם שאני חוטאת ונכנסת לפייסבוק או לאינסטגרם שלו כדי לראות מה איתו, האהבה הזו צומחת מחדש... זו אש... סוג של קנאה שתמיד תהיה לי אליו, התחושה שהוא שייך לי ואני לו. ואני יודעת שיש לו את אותו הדבר, והלב שלו נשבר בכל סטטוס שמח שלי על חבר שלי ובכל תמונה יפה שאני מפרסמת... הוא שלח לי שיר שכאילו מדבר בדיוק עלינו עכשיו... והמרחק מלקרוא את המילים ללנגב את הדמעות הוא קצר מאוד, וחבר שלי, שכאילו יש לו רדאר, התקשר בדיוק באמצע הבכי ותוך כמה שניות שכחתי מהשיר. איכשהו עדיין לא הייתי מסוגלת להגיד לו "אני אוהבת אותך" כרגיל. אני בטוחה ב-100% שאני רוצה את חבר שלי ושאני אוהבת אותו ושטוב לי איתו, כי הוא הכי מושלם בשבילי ואנחנו מתאימים בול ומאוהבים, וגם איתו יש לי סיפור מיוחד... אבל אני נקרעת בין שני עולמות, וזה כואב.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
