חבר שלי הקפיץ אותי הביתה אחרי משמרת כפולה בעבודה.
כל היום הוא למד למבחן שיש לו מחר במכללה, ואו שנדפק לו המוח מהלימודים והיה חייב לצאת קצת, או שהתגעגע לעבודה ולהיות עם אנשים, או שהתגעגע אלי ברמות מטורפות...
אבל הוא הגיע, בא, ישב, טייל, דיבר ואפילו קצת עבד, בחינם, העיקר עשה משהו אחר.
בנסיעה הוא ניסה להצחיק אותי, הוא ניסה להרשים אותי כששמענו רדיו בכך שרק התחילה איזשהי מנגינה והוא זרק "או! זה שיר טוב!" - הוא אף פעם לא מייחס חשיבות לשירים, או למילים, או למנגינות, ואף פעם לא "מחמיא" ליצירה או מביע דעתו לגבי דברים 'שוליים' כל כך כמו מוסיקה...
והשיר? היה באמת טוב.
שכחתי לשזם.
הגענו לשכונה, התנשקנו מלא באוטו אפילו שלא הפסקתי להשתעל.
זו התקופה הזו בשנה שאני משתעלת כל 5 שניות - ברזל - כי חילופי העונות עושים אותי חולה.
או שהיקום רוצה שאסבול קצת.
או שהגוף שלי "צריך צומי" כמו שסבתא של חבר שלי אומרת.
במשך הזמן הזה שמתי לב בזווית העין לבחורה עם כיסוי ראש שעומדת, מסתובבת, מסתכלת עלינו...
כשיצאתי מהאוטו היא פנתה אלי ואמרתי לחבר שלי שיסע.
היא ביקשה שיחת טלפון.
כשהסכמתי היא התחילה לירוק מספרים לאוויר, חייגתי.
לא ענו לה.
אמרתי לה לנסות שוב והיא התביישה, לא ידעה איך להשתמש בטלפון שלי בכלל, החזיקה טלפון ישן ממש.
אמרתי לה שאני אחייג שוב, שאלתי אותה למה היא נראית כל כך מודאגת.
"הוא לא עונה לי, הוא יצא לקניות בשעה 21:00 ועדיין לא חזר. השארתי שתי תינוקות בבית, אני גרה בקומה שניה בבניין ההוא" (בניין ליד הבניין שלי)
השעה הייתה 23:45... ניסיתי שוב, הצעתי לה שאחכה איתה למטה אבל היא רצתה לעלות הביתה ולהיות עם הבנות שלה.
היו לה דמעות בעיניים, רציתי לחכות איתה אבל היא התחילה כבר לחזור לבניין שלה כי לא רצתה להטריח אותי, ביקשה סליחה.
בראש כבר צצו לי כמה תרחישים ולא ידעתי למה לקוות, הסיכוי קלוש שיש תור בסופר עד 00:00 בלילה "בגלל החג", אז חשבתי שאולי הוא נסע לזונה, או שהוא עבר איזושהי תאונה, שזה ממש מבאס.
מעניין אותי מה קרה לו בסוף והאם הוא חזר הביתה...
אני מסתכלת מדי פעם בחלון לראות אם משהו השתנה בחניה, ואם היא עדיין שם...
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
