לומר לי שוב את צירוף המילים "אבל-זה-רק-כלב".
כן, נכון, זה סך-הכל כלב, שבשבילי היה הרבה מעבר לזה.
לאן הולכים החיים שלי? ממש 'רכבת ההפתעות' כל יום מחדש.
ידידים נהרגים לך בתאונות דרכים, ניתוחים, רשלנויות.
לא מספיק? אז בואי נקח גם את חברה שלך ונרצח אותה.
גם זה לא מספיק? תמיד אפשר לצ'פר אותך באיזה אונס ולהרוג על הדרך את אח שלך באיזו מלחמה.
אה, רגע. נחשו מה.
זה כבר קרה.
אז האיש בחלוק הלבן עם הריח המצחין התקשר לג'ינג'י הזקן שלי והודיע לו שבעל 4 הטלפיים שלו לא שרד את הניתוח.
בטח הוא נאנח קצת ואז מיהר לרפד את המושבים ברכב, שחלילה לא ישאיר שיערות לבנות על הריפוד החדש של הממורמרת שלו.
נכנס למקום הזה בו ייצורים מסכנים נעולים בכלובים אחד בתוך השני. הוא התרגל למראה של בריונים ראנדומלים קורסים מולו לשינתם בדרכו לחדרי הניתוח הקטנים.
ראה אותו שוכב שם על פלטת הברזל הקרה, נגה בו קלות, מנסה להזיז אותו, כאילו שיש עליו זבוב מציק שמנסה להעיף.
מה ציפית, זקן טיפש? שהוא יקום על 4, יאמר לך שהוא בסדר ויחבק אותך? אולי גם מייד יקשור עצמו לרצועה ויכריח אותך לצאת משם ולחזירו הביתה.
אני לא אתפלא אם הוא הרים אותו משם, אוחז בו בתחושת גואל מזערית על זה שהוא מחזיק משהו מת ביד. העמיס אותו ברכב ונסע לאיזה חור. עצר באמצע הדרך, חפר קצת ודחס אותו עמוק באדמה. אפילו דחף כמה פרחים מעל, שלא יראה כ"כ עלוב. בוודאי גם המתין כמה שניות עם ראש מורכן ארצה ושוב נאנח. העיף מבט אחרון ומרוצה על עבודת החפירה הטובה שביצע, שוב אנחה, ופינה את המקום.
"ברוך שפטרנו".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
