חם מן הלב ישר על השולחן

תפסיקו להגיד לי כל הכבוד,

תפסיקו להגיד לי זה טוב מאוד,

תפסיקו לעודד אותי כשאני עצובה,

אני יודעת שזה בא ממקום של חמלה,

ודאגה..

לפעמים גם מאהבה,

אבל כל מה שאני צריכה זה:

חיבוק 

ונשיקה

כזאת על המצח, 

בלי הרבה מילים.

רק להקשיב לצלילים,

של קושי הנשימה,

של ההחלמה..

של הנפש שלי שעדיין פצועה.

רק נוכחות;

בלי התאמצות..

בלי לספר לי כמה אני חזקה,

בלי להגיד לי להיות קשובה,

רק להיות.

באותה שנייה;

כשאני מאבדת נשימה,

ומחסירה פעימה

מכל ההוויה הזו, 

של הדממה.

ברוכה השבה, 

חרדה.