מספר דברים מעניינים למדי קרו לי מאז שכתבתי כאן לאחרונה. אני אנסה לחלק את זה לפרקים
דשה.
הכרנו בליל בילוי נדיר ויקר מפז, כשלרה חברתי הוותיקה הצליחה לגרור אותי מחוץ לבית. ישבנו בפאב שכונתי בסמטה חיפאית שאם תצמידו לי אקדח לרכה אני לא אצליח להזכר לא בשמו ולא במיקומו המדויק. לבחורה שישבה מולי היה מצוייר איליינר רק על עין אחת, והיא הבחינה בכך רק כשהזמנו כבר שליש קאסטיל. מיד שלפתי מהתיק את הפודרה האטומה שאני לא יוצאת מהבית בלעדיה, וטשטשתי לה את האיליינר המיותר. למרבה המזל אנחנו באותו גוון העור. התחלנו לדבר על איפור, ואז על לימודים, ואז על בני זוג, ואז על כלבים, ואז על מוזיקה, ואז הערב נגמר.
ואז היא התלוותה אלי לטיול עם הכלבה, ודיברנו על ספרות, ומצאנו משקה אלכוהולי חדש וטעים שנמכר רק בפיצוציות של רוסים, ואז פגשנו בחור נורא נחמד שהציע לנו להצטרף אליו לג'וינט, ומשום מה הסכמנו, ואז היו עוד כמה ערבים כיפיים, ואני מרגישה שמדובר בנפש התאומה שלי. חברה מהסוג שזוכרת שיש לך מבחן, ומתקשרת לשאול איך היה, ולא כדי להשוות תשובות. נשמע אולי מובן מאיליו, אבל מאז שעברתי לחיפה שום דבר אצלי לא מובן מאיליו, ואני מאושרת מהמחשבה שאולי הקוסמוס שלח לזרועותי חברה חדשה, ולא עוד מכרה מהסוג שרכשתי בחיפה יותר מדי ממנו.
דשה במקרה גם הגיחה לחיי בתזמון נהדר, כי בדיוק חיפשתי כיוון לכדור ריטלין 10 מג שהיה נחוץ לי למבחן MOXO שעמדתי לעבור, לאבחון הפרעות קשב וריכוז.
אז שיהיה ברור, אני לא היפראקטיבית, מעולם לא הייתי ילדה בעייתית, אני פשוט לא מסוגלת לשבת על התחת ולקרוא סיכום ללימודים מההתחלה ועד הסוף, גם אם חיי תלויים בזה.
אז ניסיתי את מזלי ושאלתי גם את חברתי החדשה אם במקרה היא מכירה מישהו שאני אוכל לקנות ממנו את הכדור, כי תור לאבחון היה לי לאותו השבוע, ותור לנוירולוג היה לי לעוד עשור בערך. ולגמרי במקרה באותו השבוע היא לקחה מידיד כדור לנסות. ריטלין. 10 מג. יד הגורל או לא יד הגורל?
באותו השישי התייצבתי במכון כלשהו שנמצא במרכז מסחרי שכוח אל שאפילו בית קפה אין בו, ועברתי אבחון. הייתי סקפטית לחלוטין, אבל נואשת באותה המידה לקבל קצת סמים שיעזרו לי להדביק את עטוסיק לכיסא ואת העיניים לסיכום. הבעיה העיקרית היא שיש לי צ'אקרת מבחנים. באותה המידה שאני לא מצליחה לשמור על ריכוז בשעורים ובבית, אני הופכת לנינג'ה שניה אחרי שהבוחנת מגישה לי את טופס הבחינה. הזמן עוצר מלכת, רחשים וטקטוקים נעלמים, זה רק אני, וטופס הבחינה. וכל מה שאי פעם ראיתי, שמעתי, תרגלתי, הפנמתי - הכל ימצא את דרכו לטופס. לצערי הערך של אותו כוח העל מתגמד כשכל מה שאי פעם היה בשדה הראיה שלי מסתכם בערך ברבע מחומר הקורס.
בכל מקרה, הגעתי לאבחון סקפטית עד עמקי נשמתי, והסקפטיות התעצמה כשהבוחנת הושיבה אותי מול מסך ואמרה לי ללחוץ על מקש הרווח בכל פעם שקלף מסויים מופיע על המסך, בזמן שתמונות וצלילים אמורים לנסות להסיח את תשומת ליבי. אחרי זה לקחתי כדור ריטלין, וחזרתי על אותה הבחינה.
הריטלין לא הרגיש כמו סם. אני מרגישה השפעה של קפה חזק יותר מאשר את ההשפעה של אותו הכדור, אבל המבדק באמת היה משעמם פחות באופן משמעותי. הבוחנת השוותה את התוצאות, אמרה שיש מגמת שיפור, ושעלי לקבוע תור לנוירולוג לקבל את המרשם המיוחל. בחיי שמחלקים את הכדורים האלה כמו סוכריות.
אז עוד 3 שבועות יש לי תור לנוירולוג, שזה נהדר כי המבחן הראשון שלי הסמסטר (חוץ מזה שהיה היום כמובן) עוד 4 שבועות, ובדיוק יהיה לי זמן ללמוד את כל הקורס של ביולוגיה מולקולרית עם הרצאות מוקלטות שמעביר אותו המרצה, עם אותן המצגות, ואפילו אותן הבדיחות, רק מהתקופה שהיה לו יותר שיער ראש
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
unpredictability