יש נטייה להתבלבל בין דחיינות לעצלנות.
אדם שמעולם לא סבל מדחיינות יכול לייעץ לחברו הדחיין "פשוט להתחיל".
"פשוט להתחיל" זה כמו "פשוט תנסה להנות" עבור אדם הסובל מדיכאון, כמו "פשוט תתרכז" עבור אדם הסובל מהפרעת קשב, או "פשוט להרגע" עבור אדם הנמצא בהתמוטטות עצבים. לא, זה לא פשוט.
הדחיין לא עצלן. בעוד שהעצלן יעשה דברים מהנים במקום להתרכז במטלות הדחופות, הדחיין יעשה מיליון ואחד דברים מועילים, שפשוט דחופים פחות, במקום לעסוק במשימה החשובה ביותר באותו הרגע. יש לך מחר מבחן בזואולוגיה? זמן נהדר להשלים הרצאות במולקולרית. יש עבודת הגשה במולקולרית ליום ראשון? מתחיל להגמר האוכל בבית, צריך לעשות קניות. נגמר האוכל וצריך לעשות קניות? כלים, צריך לשטוף כלים. כל המזלגות נחים בתחתית הכיור ואין עם מה לאכול ארוחת ערב? הבנתם את הרעיון.
אני חושבת שהבעיה הכי קשה שהדחיינות מביאה איתה היא אינה הקושי להתחיל. דווקא להתחיל נורא קל. אני אתיישב, אפתח את הסיכום, ואפילו אקרא ממנו 2 עמודים. ואז משהו יראה לי הרבה יותר חשוב באותו הרגע. או שהיד תאבד שליטה ותמשך לטלפון כי צריך לדבר עם אמא (לא דיברתי עם אמא יומיים וזה כבר לא יפה? הו, מזג אויר נפלא להוציא את הכלבה לשלו שעות). מה גם שזה בדרך כלל בא יד ביד עם ADHD, שגם כך מקשה על החיים.
לא. לדחיינות יש 2 דרכים אכזריות במיוחד למרר לי את החיים.
את הבעיה הראשונה לא קשה לנחש: דברים שנעשים ברגע האחרון לרוב לא מוצלחים במיוחד, הפוטנציאל שלי לא ממוצה. אני כנראה במקום פחות טוב מזה שיכולתי להיות בו לו הדחיינות לא היתה חלק מחיי. התוצאות בדרך כלל לא מספקות אותי, וזה לא משפיע לטובה על הביטחון העצמי
הבעיה השניה הרבה פחות מובנת מאיליו. כנראה מי שמעולם לא סבל מדחיינות לא יצליח לעולם להבין איך זה בכלל הגיוני.
בגלל הדחיינות אני לא נהנת מהחיים. ברוסית יש ביטוי שהמשמעות שלו מסתכמת ב "אם עשית את מה שהיית צריך - אתה יכול להנות בלי חשש". נחשו מה לא יכול לעשות מי שלא סיים את מה שצריך?
אני לא אסע להורים לראות שלג, כי יש לי עבודת הגשה ליום ראשון. שתי עבודות הגשה למען האמת. האם אני עושה אותן עכשיו? בגיחות קצרות.
אני לא אצא לבלות בשישי, כי יש לי הרצאות להשלים.
לא הלכתי למסיבת נובי גוד בטכניון כי לא הייתי מוכנה למבחן שהיה יומיים אחרי המסיבה.
כי כל האירועים המהנים בחיים לא באמת מהנים כשיש את עול רגשות האשם על כך שיש דברים נורא חשובים לעשות. הלוואי והייתי יכולה פשוט לעשות את כל הדברים האלה מראש, ולבלות בלי רגשות אשם בכל רגע נתון. בכל אירוע חברתי, בכל מקום בילוי אני מרגישה כמו דוגמנית במקדונלדס. והאמת שבעיניי זה אפילו יותר נורא מחוסר מיצוי הפוטנציאל שלי (ובאמת שיש לי). כי הזדמנויות להוכיח את עצמי עוד יהיו לי, קורסים אפשר לשפר, את ההרצאות אפשר לראות במהירות פי 2 בתקופת המבחנים ואת עבודות ההגשה להעתיק ממישהו שהכנתי לו קאפקייק (שאפיתי בזמן שהוא עשה את העבודה, אלא מה). אבל החיים, השנים הצעירות והטובות פשוט חולפות בפני וכל אירוע שהייתי יכולה להינות ממנו אני או מפספסת בגלל שיש לי הר עבודה, או שלא נהנת ממנו בגלל עול רגשות האשם בפני עצמי על כך שאני שם במקום לעשות משהו מועיל.
וזוהי רבותיי דחיינות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
unpredictability
