מזה כמה חודשים שאני נמצאת בקבוצת הפייסבוק "שיח פמיניסטי"
בהתחלה באתי כדי לצחוק קצת. הנה נשים ממרומרות ששונאות גברים כי הן לא מושכות אותם, ומתעצבנות על פרסומות בטלוויזיה.
תקראו לי מושפעת, אבל הגעתי כדי לצחוק, ונשארתי בגלל שהסכמתי איתן בסופו של דבר.
אני לא אפרט את הסיבות לכך שהוטבלתי לפמיניזם, אך משפט אחד שחוזר על עצמו תפס את תשומת ליבי, ועליו אני מעוניינת להביע את דעתי.
"אף אחת לא נולדה פמיניסטית"
זה מוטיב חוזר בהסברה הפמיניסטי שנאמר בדרך כלל לנשים שמביעות את דעתן הלא-כל-כך פמיניסטית ואז משתכנעות שאולי דעתן באה מחוסר ידע.
זה בסדר מתוקה, אנחנו כאן כדי להסביר, הרי אף אחת לא נודה פמיניסטית.
פמיניזם זה פריווילגיה שיש לנשים מסויימות, ואנחנו לא נשפוט נשים שנכנעות לדיכוי הפטריארכיה, הרי אף אחת לא נולדה פמיניסטית, וקשה להגיע אל זרועות הפמיניזם המחבקות ממקום של חוסר קבלה שיפוט וחרדת דחיה.
הביטוי צורם לי. אני לא אתפרץ לדיון ואחטוף אותו לכיוון שלי, כי זה לא מכבד את פותחת הדיון. אני גם לא אפתח אחד משלי, כי זו קבוצה פתוחה ואני לא רוצה שכל העולם ואחותו יראו את ההתבטאויות שלי בנושא ויגבשו דעה דמונית לגבי על סמך זה.
אבל אני חושבת שכולן נולדות פמיניסטיות.
הרבה הרבה לפני שמתחילה ההסללה הילדות הקטנות עוד לא יודעות שהן לא יכולות לנהל את העולם ולהתנהל כרצונן בלי לפחד משיפוט. הרבה לפני שקונים לה ברביות מגונדרות ומלבישים אותן בחציאיות מגבילות הילדות חושבות שהן שוות בין שווים. מתוך שנים של התבוננות בילדות בפעוטון של סבתי הסקתי שילדות בגיל הרך כבר מתחילות להקרע בין הרצון להדמות לאמא ולנסיכות דיסני, לבין הדחפים הקטנים והפרטיים שלהן.
אינספור פעמים הילדה הגיע לגן עם הבובה האהובה עליה לדברי ההורים, ובשניה שהדלת נסגרה מאחורי גבה של האמא זרקה את הבובה והלכה לבנות חניה גדולה מלגו למכונית של חבר לגן. גם הילדות שכן דבקו בבובות (לא שיש בכך משהו רע או לא פמיניסטי) פעמים רבות הגנו על הבובות בחירוף נפש מפני הבנים הקטנים (שאף הם מסרבים להבין למה אין להם במשחקיה אפילו בובת תינוק אחת ונורא רוצים לשחק בהורים) באלימות שכאילו לא "בטבע" של הלדות בניגוד לילדים.
אינספור פעמים ילדה באה גאה בלק היפה שאחותה הגדולה מרחה לה, וכשילד קטן אומר בקנאה שגם הוא רוצה ציפורניים אדומות עונה לו בתמימות ממיסה "אז תבקש מאמא שתמרח לך גם" בלי להבין שציפורניים צבעוניות זה קטע של בנות.
אני עצמי העברתי 3 שנים בבית ספר דתי, המקום שבו ההסללה המגדרית חזקה מכל מקום אחר אולי בחברה שלנו, וזכיתי לראות ילדות בגילי שעוד נלחמות עבור השוויון, מסרבות להבין במה הן שונות מהבנים. ראיתי את חלקן נכנעות לאט לאט להסללות. ילדה שבכיתה א אמרה שרוצה להיות ארכאולוגית, ולקראת סוף כיתה ג כבר קושרת את החלום הגדול בהצלחה של אביה ואחיה, וכנראה בעתיד גם תתלה את אושרה בהצלחות של בעלה.
או ילדות שמספר שנים ברצף מתחפשות בפורים לנינג'ה ופיראט ורופא, ואז נכנעת והופכת לסינדרלה או מלכת אסתר כי פשוט נמאס לה לריב עם ההורים כל פעם.
אחרי שהציניות שלי התמזערה ולמדתי להכיל גם את המוזרות והלוחמנות בשיח הפמיניסטי נכנסתי לבלוג הזה ממש, ודפדפתי בפוסטים הראשונים. הגדרתי את עצמי כפמיניסטית, התנגדתי לחלוקת התפקידים המגדרית ואף הייתי אל הורית תקופה (וכאן חברים אנחנו לומדים לא להתייחס ברצונית לאל הוריות שמוצהרת ע"י ילדים שעוד לא בגיל הפוריות. חלקם ישארו אל הוריים, חלקם לא, בכל מקרה דעתם בנושא לא רלוונתית לפחות עוד עשור) ואז לאט לאט נכנעתי. אולי יש לי מקום לגאווה כי גדלתי בבית מאוד פטריארכי, ונכנעתי בגיל יחסית מאוחר מה שגרם להמון מלחמות עם ההורים, אבל בסופו של דבר מאסתי מהמלחמות. הפסקתי לשאול למה אמא וסבתא מנקות בזמן שדוד שלי וסבי לא. למה אנחנו צריכות לשבת בקור ולחכות שדוד שלי יגיע להדליק את הקאמין כשראיתי בערך מיליון וחצי פעמים איך הוא עושה את זה וזה לא נראה מסובך. למה הרשו לדוד שלי בגיל 15 ליסוע עם חברים לדיג לסופ"ש ולי לא מרשים אפילו להמצא מחוץ לבית אחרי 9 בערב.
ואז התחלתי לצחוק על הפמיניזם. כי קל יותר לקבל את הדיכוי מאשר להלחם בו. התחלתי להשקיע במראה החיצוני יותר מאשר באישיות וגיליתי שגברים שעושים בשבילי עבודות כי אני חלשה זה פיצוי חביב למדי למרות שבתכלס אני לא כזו חלשה ומסכנה. המחמאה הכי גדולה שיכולתי לקבל מידיד היתה "את ממש לא כמו כל הבחורות השטחיות, יש לך אופי ותחומי עניין", כאילו שעולמה של נערה ממוצעת סובב סביב הציפורניים שלה, והיא לא יכולה לקרוא ספרים או ללכת להופעות.
ואז שיח פמיניסטי הופיע בחיי. ולקח זמן, אבל אני שמחה שזה קרה. אני שמחה שחזרתי לעצמי
לא הפסקתי לגלח רגליים, לא התחלתי לשנוא גברים, לא התחלתי להתעצבן על כל הפרסומות הממוגדרות, אבל כן התחלתי להרגיש פחות אשמה.
עכשיו אני כבר לא מתביישת לצאת מהבית לא מאופרת, כי אני לא קישוט רחוב, אני בן אדם ולפעמים לא בזין שלי לקום חצי שעה מוקדם יותר, זכותי.
אני כבר לא חשה אשמה אם לא הכנתי אוכל או אם הבית לא מסודר, אני סטודנטית, ולנשים אין יותר שעות ביממה בשביל שיקחו על עצמן את כל עבודות הבית. עכשיו כשאמא של ויטלי אומרת שהבית לא מסודר וויטלי אומר"טניה לא סידרה" אני עונה בלי להסמיק אפילו לשניה "גם ויטלי לא סידר. האמת היא שאף אחד לא סידר." וזה בסדר.
אבל בואו נזכור שאף אחד לא נולד גזען, ואף אחד לא נולד רשע, ואף אחד לא נולד משכיל.
אבל כולן נולדות פמיניסטיות
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
unpredictability