היום מצויין יום האשה הבינלאומי.
זה לא יום ה"תביא לי פרחים ותשתוף את הכלים". זה לא יום ה "תגיד לאמא שאתה אוהב אותה". אגב, בשבילי יום ה"תגידי לאמא שאת אוהבת אותה" הוא כל יום בשנה מאז שלמדתי לבטא את המילים האלה בקול, איפשהו בגיל שנתיים, וימשיך להיות כזה עד שאחזיר את נשמתי לבורא.
הזוי שהצליחו לעוות את היום הזה ולהפוך אותו ליום יחיד בשנה של הוקרת תודה לנשים על שהן מבצעות פעולות שבאופן מסורתי משוייכות לנשים. אני מורידה את הכובע בפני החברה הפטריארכלית על כך שהצליחה להביא לכך.
אבל יום האשה הבינלאומי הוא קודם כל יום של הוקרת תודה לנשים שלחמו לפני מאה שנים בשביל שאני אוכל לגשת לקלפי בבחירות הקרובות ולהצביע. אני אוכל ליסוע לשם בתחבורה ציבורית, או להוציא רישיון נהיגה וליסוע לשם, או ללכת ברגל לבד, בלי ליווי של גבר ממשפחתי. אני אוכל ללבוש איזה בגד שארצה, מכנס, חצאית או שורטס. אני אוכל לקנות את הבגדים אלה בכסף ששייך רק לי, בלי לתת דין וחשבון לאף אחד. אני יכולה לצאת לעבוד. אני יכולה להתגורר לבד אם ארצה.
אני בת 22 ולא נשואה, וזה לא הופך אותי לאשה סוג ז, כי אף אחת מהזכויות שלי לא תלויה בגבר שנמצא או לא נמצא לידי. כשאבחר להנשא, אהיה זכאית לבחור בעצמי את בן זוגי לחיים, ולסרב להצעה שתבוא ממי שאיני מעוניינת בו.
אני לומדת במושד להשכלה גבוהה, ושם מוערכת רק על ההישגים הפרטיים שלי. אם אהיה מספיק טובה, אוכל להשתלב בתחום המדע, ולמרות שתקרת הזכוכית עדיין קיימת אף אחד לא יסתכל עלי בהתנשאות רק כי נולדתי עם איבר מין נקבי.
אם ארצה להפרד מבן זוג כשיש לנו ילד משותף, אף אחד לא יקח ממני את הילד בכוח אם רק אני לא אהיה אם מתעללת או מכורה לסמים.
אני יכולה להסדיר עניינים אדמיניסטרטיביים עם הבנק, עם נותני השירות, עם בעל הדירה, עם המוסד הלימודי. ולמרות שאני שונאת לעשות את זה, מעולם אף אחד מהגופים האלה לא התעקש לדבר עם גבר, כי כולם יודעים שמספיק שאני בגירה, וההחלטות שלי בנושא תקפות גם אם לא אקבל אישור מגבר שאני שייכת לו.
יש לנו עוד לאן לשאוף. אנחנו עוד לא עדות לשוויון מגדרי אמיתי, ומי יודע אם הוא יהיה בתקופת חיינו. אמנם החקיקה עומדת לצידן של הנשים, אך החברה עוד לא מוכנה לכך, ועבר מעט מדי זמן מאז שהיינו על תקן חיות מחמד בשביל שהשוויון שמעוגן בחוק יהיה באותה המידה מקובל חברתית.
אבל היום, כשנראה שנשארה לנו הנשים עבודת הסברה עצומה כדי שנשות הדור הבא יחיו בחברה יותר שוויונית מזו שאנו חיות בה היום, כנשארה למנהיגי ומנהיגות העולם המתקדם עבודה עצומה בניסיון להביא את השוויון גם למקומות הכי פרימיטיביים בעולם, אנחנו הנשים צריכות לעצור ולהוקיר תודה
לא לאמא שמנקה מכבסת ומבשלת. לא לאשה שדואגת מחבקת ומכילה. לא.
היום אנחנו מוקירות תודה ומשבחות את הנשים של המאה הקודמת שפעלו בשבילינו כשידעו שהן עצמן ספק יהנו מההשגים שלהן, מקבלות מהן את הממסר, ונשבעות להמשיך בדרכן. לא בשבילינו - בשביל הדור הבא.

P.S.
כשסיימתי לכתוב את הפוסט הזה ופרסמתי אותו בפייסבוק, נכנס בן זוגי הביתה בליווי 2 כריות בצורת לב וכוס. נכון, על שלושתם מודפסות תמונות שלנו וכתובות שורות אהבה.
וזה היה נחמד ונעים.
אולי שנה הבאה, כשהקשר שלנו יתייצב יותר אני אסביר לו מה היום הזה מסמל בשבילי, ושהוא לא צריך להיות מעורב בכך זה יום של נשים למען נשים. אבל היום, אחרי הרבה חודשים של און-אוף אני פשוט שמחתי שהוא זכר משהו והשקיע וחשב. אני לא אהרוס רגע נדיר שבו הכל מתנהל כמו שהקשר שלנו היה לפני המעבר המשותף.