תמיד אחרי פרידות הייתי פטאתית, נואשת לתשומת לב ומקווה שהאקס יבין שאני אהבת חייו ויבוא אלי בריצה, ואני כמובן אסלח לו ונהיה ביחד לנצח.
אבל לא הפעם.
אני כבר שבוע גרה אצל אמא עם שתי בעלי החיים, ולא הזלתי אפילו דמעה אחת, לא שתיתי, לא החזקתי את הטלפון וחשבתי אם להתקשר לויטלי או לא, לא הרגשתי שהחיים שלי חסרי משמעות (כאילו כן, אבל לא כי אני רווקה עכשיו)
אני לא רואה ייתרונות ברווקות. אני לא רוצה לחוות את החופש. אני לא מוכנה לזוגיות חדשה, ואני צריכה להבין מי אני עכשיו, אחרי ש4 שנים כמעט הייתי בזוגיות.
אבל לא כואב לי ולא רע לי, אני לא מתחרטת על הזוגיות הזו, אולי רק על השנה האחרונה. אני לא מתחרטת שהיא נגמרה. אני לא מרגישה שעשיתי איזשהן טעויות, חוץ מהניסיונות לשקם אותה כשראיתי שאין פרטנר.
אני באמת בסדר.
אפילו יותר מבסדר.
וזה מפחיד אותי, כי זה לא אמור להיות כל כך קל, אחרי כל כך הרבה זמן.
