היום נסעתי עם לדה לבחור דירות. זה היה יום מחריד.
האמת היא שיש לי המון חששות. אנחנו כל כך שונות, ואני כבר רואה על מה אנחנו יכולות לריב.
כנראה שאני סתם היסטרית. אני מקווה שאני סתם היסטרית, כי אם לא זו הולכת להיות שנה קשה. אולי אפילו יותר קשה מהקודמת.
אלוהים אדירים, איך הייתי רוצה לגור לבד. אבל כשאמא משלמת לי על המגורים, אני מנסה למצוא את האופציה הזולה ביותר.
ממש הציק לי שהיה לה קריטי לגור בבניין ספציפי כי כמה קומות מעלימו גר בחור שהיא דלוקה עליו. זה באמת הרגיש שזו הסיבה, למרות שהיא טוענת שלא. ואז שכן. ואז שוב שלא. היא כמעט התעקשה על דירה מחרידה שנראת כמו דירת נרקומנים עם כריות ספה במקום ספות ואפס כיווני אויר. לשמחתי הרבה באותו הבניין היתה דירה במצב הרבה יותר טוב.
אני מקווה שנוכל להשאר חברות, אני מאוד מעריכה אותה. למרות שכנראה יהיה לי קשה לסמוך עליה. קשה לי לסמוך על אנשים באופן כללי.
חוץ מזה עברנו מול הבית הישן שלי, הגינה בה טיילתי עם ללה, ולא הרגשתי כלום. ממש כלום.
אני רוצה לבכות על הקשר הזה. אני רוצה להתאבל על התמימות שלי. אבל לא מצליח לי. ומפחידה אותי האגישות הזו. אני כועסת על האדישות הזו יותר מעל הכאב שהקשר הזה הביא לי. מחר אני יוצאת כנראה לבירה עם בלןר חדש, מעניין, שכנראה נתאכזב אחד מהשניה. הוא גם לא נראה מעוניין כל כך, לפחות לא ברמה שבה אני מסוקרנת ממנו.
במסיבת הרווקות של דשה שיחקנו במשחק, בו אנחנו צריכות להסתדר בשורה לפי כמות הגברים שהיו לכל אחת. למישהי היו 82. לי רק 5. הייתי השניה מהסוף. אבל היו כמה, שהרגישו כמו הרוב, שכנראה לא יגדילו את המספר. לעומתי. וזה גרם לי להיות מאוד עצןבה בימים האחרונים. ךא כי כמות הגברים אומרת עלי משהו, או מלכלכת אותי, חלילה. פשוט ההבנה שאני עוד לא שם. אני עוד אקשר, אני עוד אאלץ להפתח, אני עוד אתאכזב, ובמסיבת הרווקות הבאה - שלא תהיה כמובן שלי! - אני העמוד קצת יותר במרכז. קצת פחות תמימה. קצת פחות מאמינה באהבה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
unpredictability