opium for no one

בשבועיים האחרונים ביליתי עם הבחור כמעט כל יום. היה נהדר, ורווי אלכוהול. יצאתי איתו למסיבת פטיש, סתם שתינו בפאב, נזרקתי אצלו בבית, היה סקס נהדר ומפולפל, אבל לא רק ולא כל פגישה, ישנתי איתו בחיבוק, וההילייט - שתינו יין על רצפת הסלון שלו לבושים בבגדים ביזאריים.
היה אסקפיזם מדהים, וחוויה בוהמית נדירה.
ובהתחשב בעובדה שכל זה קרה רחוק מהקומפורט זון שלי (בעיקר כי אין לי אחת) ומהסביבה הקבועה שלי, ויכלתי להרשות לעצמי להתנתק ולא לחשוב על כל האנשים שאאלץ להסתכל להם בעיניים בבוקר למחרת, ראיתי בכל העניין מן סוג של חופשה, רומן חופשה ליתר דיוק.

והיום הערב האחרון שלי בבית אימי, לפני שאני חוזרת לחיפה, ובונה לי שגרה חדשה. ורציתי להפגש ולסגור מעגל עם עצמי. לא בשיחה כבדה וסיכום חוויות, חלילה. סתם לשבת, לראות אותו, לחרוט בזיכרון את הדמות המיוחדת הזו, שלתקופה קצרה הצליח להפוך אותי לבן אדם הרבה יותר ספונטני ושמח. אני יודעת שלעולם לא יהיה לי את האומץ להיות בחיפה מי שהייתי בתל אביב, ולעולם לא יהיה לי את האומץ להיות עם עצמי מי שהייתי בחברתו. 

אבל האדם מתכנן והאל צוחק מלמעלה, ובהשתלשלות אירועים מוזרה (ודי נוראית, למען האמת, אבל אני לא חושבת שיש לי את הזכות לחלוק את זה באינטרנט, זו לא חוויה שלי) יצא שלא ניפגשנו היום. והמעגל לא נסגר.

אדם אחר היה אולי מתעלם מהעניין, אבל אני מאוד טקסית, והפינה הפתוחה הזו נורא מציקה לי.

ברור שאני אתגבר על זה, אני ילדה גדולה, ועדיין עכשיו אני מרגישה מאוד לא בנוח עם עצמי.
אני רוצה ולא רוצה שזה יגמר כאן. כשאנחנו יושבים ביחד אני נורא רוצה שהוא יבוא לחיפה ואני אבוא אליו ומדי פעם אני אהיה שוב הטניה המגניבה שלא חושבת על כלום. כשאני לבד עם עצמי אני נורא רוצה שזה יגמר בשיא, ויהיה לי בחיים זיכרון אחד לא עכור, כי כל מערכת יחסים עם כל בן אדם מתעכרת או דועכת במוקדם או במאוחר, ולא נשארים זיכרונות כל כך טובים ורוויי אנרגיות טובות.

עכשיו חוסר הסיום הזה נורא נורא מבלבל אותי. 

קבענו שיגיע אלי ביום כיפור, כשכל החברים שלי יסעו לירדן, חוץ מזוג אחד שיטוס להתחתן - וזו בעצם הסיבה שאני לא נוסעת עם כולם, אני שומרת להם על הכלב. אני יודעת שזו טעות. אני יודעת שברגע שהוא יצא לי מה "חדש! שונה! מיוחד!" ויכנס לתפאורה השגרתית של הדירה שלי, הספה והכלבה שלי אני לא אוכל למנוע מעצמי לפתח אליו רגש. אליו, ולא לכל החוויה החלומית של השבועות האחרונים באופן גורף. וזה יכאב, וזה יציק, וזה יעכיר.... אבל זה יעבור. 

כי אני פשוט לא יכולה להשאיר פינות פתוחות