כל מה שהיה חשוב בחיים שלי מתפורר לי בין הידיים.
אין לי עבודה, חשבון הבנק מאיים לאכול לי את הכליה. מערכת היחסים שחשבתי שתביא למיסוד ותמשך לנצח נגמרה. וטוב שכך, מוטב לי בלעדיו, אך עדיין כואב שהימרתי על האדם הלא נכון. אני במצב אקדמי לא תקין. מבחינת חברים אני מרגישה שקופה. כמו הילדה במומינים שתלו עליה פעמון.
מה שכן, אני מוקפת המון אנשים שמקבלים ממני תמיכה נפשית. זה נחמד, זה גורם לי להרגיש משמעותית. זה מראה לי שאני לא לבד עם השדים שלי. כאילו אני לבד, אבל לא רק לי יש שדים. כל יום אני עוזרת למישהו אחר, תומכת, מייעצת. שוקלת לשנות את השם ל"ערן". זה חביב מצד אחד, מצד שני אני מקנא בהם שהם יכולים לפנות ולקבל עזרה, ואני לא. אף אחד לא יודע מה הולך לי בפנים. האמת היא שכלום. איבדתי את היכולת אפילו לבכות. זו גם הסיבה שאני לא פונה לטיפול. אני לא רוצה את היכולת הזו חזרה.
אני אסלה אמוציונלית, מדהים.
אה, ויש לי מאהב בדסמי שנותן לי לכבות את הקונטרול פריק לערב אחד של מסיבה, גם במחיר של כאב, אני מחבבת את זה, וזה מפחיד אותי. מחוץ לסשן אנחנו לפעמים ידידים, ולפעמים הוא מעניק לי boyfriend expirience שאני צריכה בשביל שלא יווצר לי ואקום שישאב את הגבר הראשון שיתאים לעוד מערכת יחסים מתעללת וארוכה שתרוקן אותי. ובין המפגשים אנחנו כמעט ולא מתכתבים. לפעמים אני רוצה לכתוב לו, אבל אני לא מרגישה מספיק בנוח. ממש כמו עם עופר. אני מקווה שלא יהיה לי עוד עופר בחיים, אני מתפללת שאצליח לא לפתח רגשות לבן אדם הזה, שעושה לי כל כך טוב, וכל כך מבלבל אותי, שזה שילוב של מתכון לאסון. אבל בינתיים בסדר. הוא שולח אותי לתמוך בבחורות האחרות שלו, שזה ממש משעשע. אני אוהבת לתמוך. והוא חושב שאני צינית חסרת רגשות, שזה הכי לא נכון, אבל נחמד שהצלחתי לגרום למישהו לחשוב ככה.
ובכללי הכל מתפורר לי בין הידיים, אבל הפסקתי להרגיש כאב. זה לא שיפור, אבל זה עדיף וישאר ככה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
unpredictability