ביד אחת הוא מחזיק לי את הצוואר צמוד למיטה, כמעט חונק. בשניה סוטר על פני בכוח. "ככה זונה טובה מתמסרת".
אני מסתכלת לו בעיניים, יוצרת קשר עין, ולוחשת - עם השפתיים בלבד "אוהבת אותך". הוא מחייך ומגביר את הקצב.
***
הוא על הגב, אני חופרת את האף בתוך השקע שבין הצוואר לכתף, שאני כל כך אוהבת. מבחינתי גברים קיימים כדי להתחפר בשקע הזה בימים קשים. הוא מלטף לי את הגב מתחת לשמיכה. אני יודעת שחם לו, אבל אני רוצה להתכרבל מתחת לשמיכה, אז גם הוא נכנס. "זאיקה שלי... "
"זהו? " אני מגכחת "אני כבר הזאיקה שלך? "
הוא שותק שניה ועונה בלחישה רכה
"מה זאת אומרת, את תמיד הזאיקה שלי"
.
אני דפוקה. במקום להינות ממה שיש לי עכשיו אני בטוחה בטוחה בטוחה שבקרוב הוא יבין שיש לו פגם במוצר ויפתר ממני.
הוא לא מתנהג כאילו הוא חושב שיש בי פגם רציני. או שאני מוצר, לצורך העניין. אני לא אפיל עליו את חרדות הנטישה שלי, מן הסתם.
מעולם אף גבר לא דאג לי כמוהו. דאגה כמעט הורית. זה ממיס. אני חא יודעת לקבל את זה ומתעטפת בסרקזם כמו טינייג'ר. אבל זה מרגש אותי.
אני מתחילה לחשוב שכל כך קל לי להתמסר לו בסקס באופן מלא - ולמרות שאני כן חובבת מין אלים, אנחנו עדיין יוצאים הערך שבועיים - כי מדובר בבן אדם שמתמרמר על זה שאני לא שותה מספיק נוזלים, ומנסה מהמרחק הרב בינינו לדאוג להרגלי התזונה והשינה שלי. קצת פטרוני, אולי, אבל הלי כפיה, ממקום מאוד דואג. זה מקסים, וזה חדש לי, והזוי שבכזו קלות זה קנה אותי לחלוטין, אבל כן. מסתבר שזה מה שמניע את הרגש אצלי. גם בלב וגם קצת יותר למטה
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
unpredictability