opium for no one

הבלוג הזה הוא כרוניקה של דכאונות והרס עצמי.

קשה להאמין שרוב החיים אני אדם מאושר. כי אני כותבת פה מגיל צעיר במצבי קיצון כשרע לי עד יאוש. לפעמים נחמד לקרוא את עצמי מלפני שנים, ולדעת שהעולם לא קורס, אני פשוט בסייקל.

הדיכאון האחרון לא תועד פה. כי היה לי בלוג אחר. באתר הכלוב. ניהלתי אותו בעיקר כתקשורת עם בן הזוג, ואז האקס.

כן, נפרדנו. בצורה מאוד קשה.

וקרסתי לדיכאון אולי הכי חמור שהיה לי בחיים. כזה שכל מה שהיה פעם מרגיש כמו בדיחה. כאילו כל החיים רק התבכיינתי, וזה-זה היה דיכאון אמיתי. לא הצלחתי לאכול או לישון. הגעתי למיון עם מנת יתר חמורה של ריטלין. לא ניסיון התאבדות, פשוט זה הדבר היחיד שהשכיח ממני את עצמי. כל הפרעות האכילה חזרו במכה. אפילו חתכתי את עצמי. בגילי המופלג זה בעיקר מביך ולא רומנטי בעליל.

חזרתי לטיפול פסיכולוגי. הפעם דרך האוניברסיטה. קיבלתי מייצבי מצבי רוח די מוצלחים, שזה מדהים. אני נמנעתי מאבחון וטיפול כי זכרתי את הוולפורל שלקחתי בגלל תחושת שליחות, כנראה, כי הוא רק החמיר את ההרגשה שלי. ואז הלמיקטל שהיה יחסית סבבה למצב הנפשי שלי, אבל משום מה לא רציתי לחזור לקחת. 

עכשיו אני לוקחת סרקוול. במינון כל כך נמוך שמביך להודות שזה אפקטיבי. בעולם מחלות הנפש, זה מרגיש לפעמים שככל שהתרופות שלך חזקות יותר, ככה המצב הנפשי שהייתי שרויה בו לפני שקיבלתי אותן מצדיק יותר את ההשלכות שלו על התפקוד שלי. תרופה במינון כל כך נמוך כאילו אומרת שהדיכאון היה ממש חצי קלאצ', וזה שלא אכלתי או ישנתי או תקשרתי זה עצלנות ופינוק. כאילו אני ממש חלשה שלא התמודדתי עם כל כך "בייבי דיכאון", שתרופה במינון מגוכח עוזרת לנטרל. כנראה שזה שטויות, כן? זה סתם אליטיזם של מחלות נפש.

לחזור לטיפול, ולהתחיל לעבוד על הדבר הזה שנקרא "הפרעת מצבי רוח דו קוטבית" גורם לי להתעסק המון בכלל בנושא של הפרעות נפשיות והמקום שלהן בעולם, איפה נגמרת אני ומתחילה המחלה, האם אני בכלל חולה, או שאני סתם דורשת צומי, ואבחון לקוי של פסיכיאטר מלפני 6 שנים עבר בתורשה לטיפול החדש בלי לעבור דאבל צ'ק. ואז אני מתחילה לאבחן את כולם מסביבי עם כל הידע הרחב שלי. אבל רק בראש.

נגיד האקס הטרי, הוא על הסקאלה של הפרעת אישיות אנטי סוציאלית. או, בשפה עממית - פסיכופת.

לא לגמרי, איכשהו אכפת לו ממני. ואני אסירת תודה לו על המון דברים.

ועם זאת, זה היה לגמרי קשר מתעלל נפשית. הבנתי את זה בפגישה האחרונה שלנו (וזו גם היתה הסיבה שזו היתה הפגישה האחרונה) כשאמר לי שאני אוכלת המון. בידיעה שיש לי הפרעות אכילה. אחרי שהדיכאון זרק אותי לתת משקל. כשהוא מתלונן (!!!) על זה שאני רזה מדי. ואז אומר שאני אוכלת המון. כשאני מוציאה יוגורט מהמקרר. זו היתה אכזריות למען אכזריות, ואני גאה שהצלחתי לחתוך מבן אדם שעשה לי את זה. יחי הסרקוול.

עד אז היתה שם המון אלימות מינית במסווה שאני אפשרתי ועודדתי. למשל אחרי שאמרתי לו שעבור כל בן זוג שהיה לי עשיתי משהו שלא התחברתי אליו, ובסוף התגברתי על עצמי, אבל אני צריכה זמן, הוא אמר "היי את הרי יכולה. אז תעשי מאמץ". וזה לא איזה לבלוע זרע בנאלי. מדובר בפרקטיקה די קיצונית בעולם הבדסמ, מהסוג שאני אפילו לא אכתוב כאן, בבלוג כמעט אנונימי ולגמרי סודי. כי זה מהדברים שגורמים לי לשנוא את עצמי ולהרגיש רע. ואני אוהבת בדסמ.

או נגיד הפעם שבה נפתחתי בפניו ואמרתי שאני רואה את מה שקרה אז כאלימות מינית, והתשובה היתה שהוא מפלצת ואנס ומרגיש נורא. ולכן הוא ימנע מלראות אותי. כי להפגש איתי יגרום לו להרגיש רע וגועל. כלפי עצמו, כמובן, לא כלפיי. אבל ביליתי שעה מהחיים בלמזער את זה כדי שכן יבוא וכן ימשיך לזיין אותי כי המחשבה שבנוסף להכל הוא יחוש גועל כלפיי (הרי הוא לא ימנע מכל אינטרקציה מינית, רק ממני) שברה אותי.

וכל הפעמים שהוא עשה פרקטיקות קצת פחות אלימות, אבל כאלה שאני שונאת, למרות התנגדות די ברורה מצידי. ולא בקטע של משחקי שליטה, אלא ממש ניסיון נואש להמנע, ואז כניעה מתחת למבט שלו. זה יכול להראות כהסכמה, אבל רק אם לא ניסיתן פעם לסרב לסדיסט (סדיסט מיני, כמובן. לא כזה שהורג חתולים) בזמן שהוא כבר באטרף של הסיפוק שלו, ובמקום לקחת צעד אחורה הוא נותן את *המבט* הזה ואת מרגישה שהחיים שלך בסכנה. פעם שאלתי אם היה עוצר אם הייתי מאבדת הכרה. הוא חשב שיהיה משעשע לא לענות.

ולמרות כל זה, לא היה לי בחיים בן אדם שהרגשתי איתו אהובה ומוערכת יותר. ואין בן אדם שאהבתי יותר ממה שאהבתי אותו. ואם היה מצליח לאהוב אותי (מה שכמובן לא קרה. אבל הוא לפחות הודה בזה, בניגוד לשאר) הייתי סופגת את כל התקפי הזעם, וההערות המשפילות, וזה שגרם לי לשנוא את עצמי ואת הגוף שלי ואת האופי שלי ולהתחנן נואשות לפידבק חיובי. רק שישאר. רק שזה יהיה הוא, ולא מישהו אחר. כי הוא באמת דאג לי, ובאמת שיפר את החיים שלי בהמון תחומים, והוא באמת ראוי שאסמרטט את עצמי בפני.

עכשיו אני רווקה. מה שאומר שעוד כחודש-חודשיים אתגבר לגמרי, ואז אמנע מרגשות ומקשרים בכל הכוח, כי זה מסוכן עבורי כל פעם מחדש, ואז יבוא מישהו, והוא יהיה רף חדש של התעללות. ועכשיו הרף כל כך גבוהה, שהצעד הבא זה כבר אלימות פיזית ישירה, ואז להפוך לכותרת בעיתון על רצח "על רקע רומנטי". 

בואו נקווה שאני אנשא לזה שרק יכה אותי. שהוא לא יזרוק אותי, ואני לא אתגבר ואעבור לזה שירצח אותי. אני איבדתי תקווה בעצמי והיכולת שלי לנהל זוגיות בריאה. אני בת הזוג הכי אוהבת תומכת נוחה וגמישה שיש. אני תמיד בוחרת אנשים שמתייחסים אלי כאילו אני חד קרן. וכל אחד מהם נהיה יותר גרוע מהקודם אחרי תקופה די ארוכה של פרפרים בבטן וקשתות בענן. עם האחרון הרגשתי מחוזרת ואהובה עד היום האחרון. ואני כבר עמוק בביצה. אין לי דרך להמנע מזה. אין סימנים מקדימים. זה לא משהו שאני מחפשת עושה או משדרת. אני פשוט הופכת גברים למפלצות.

אני מניחה שבעולם שמתעסק די הרבה בגיבורי על, זה די מגניב שיש לי כוח מיסטי, לא?