התחתחה לראות בוג'ק הורסמן.
זה מוזר. מרגיש כאילו מישהו שלף את כל מכתבי ההתאבדות שלי וערך אותם לקומדיית מצבים. והציבו אותי בדמות וינסנט אדולטמן, ואני מתה מפחד שמישהו יזהה אותי ויגלה שאני נושא הבדיחה. ואם אני עדיין מסוגלת לצחוק, זה אומר שהבדיחה עדיין לא מצחיקה מספיק בשביל אף אחד אחר
נכנסתי לבדוק כמה מוקצנת התמונה שהעלתי בזכרוני, והתאכזבתי לגלות שהיא לא. בכל שלב עד הגיוס ממש היו בסביבה שלי זוג או שלישיית בנות שקיבלו המון עידוד משאר הכיתה כשהיו כופות את החברה שלהן עלי, נחמדות בזיוף די חובבני, ואז משפילות אותי בפומבי. כי ככה. ניסיתי לא להגיב. ניסיתי להגיב. ניסיתי להתלונן. ניסיתי לבקש. ניסיתי להשתלב. ניסיתי להיות כמה שפחות בשדה הראיה של מישהו, וזה פשוט לא הפסיק אלא ב"חילופי משמרת" ביניהן.
אני נורא מרחמת ורוצה לחבק את הילדה הזו שם, שעם כל כך הרבה עוינות וזיוף לא יכלה לדעת כמה ה"עולם האמיתי" אדיש וגדול. ונהיה רק גדול יותר ואדיש יותר, רק מרחבי המחיה משום מה מצטופפים.
לא רק זה, הן היו נכנסות לכאן, המקום שבו אני כתבתי לעצמי, מאז ומתמיד, ואמרו שאני חולת נפש מכוערת ומחפשת תשומת לב. כאן. החלפתי אז מספר בלוג יותר מפעם אחת. היו שולחות הודעות חיזור מפרופיל פיקטיבי, מפתחות שיחה, ואז מתקשרות בזיוף קול גברי וצוחקות על זה שהאמנתי שמישהו בכלל מסוגל להמשך אלי.
הילדים האלה כבר מזמן התבגרו ושכחו ובטח היו נבוכים אם היו מגלים כמה הם תרמו ל"התפתחות" האישית שלי.
אני הופתעתי, כשלאחרונה חזרתי למעגלי התקשורת שלי. אני חושבת שזו הפעם הראשונה מאז בית הספר שמישהו פשוט הזכיר אותי בצורה מזלזלת ומשפילה שכזו לא בתגובה למשהו שאמרתי (כתבתי. בכל זאת, אני עדיין לא מחזיקה פוקר פייס מספיק בטוח בשביל לצאת למפגשים חברתיים) אלא כי פשוט רצה גם להעליב אותי וגם להיות שנון. שתי ציפורים במכה. זה כל כך מינורי עבור אדם...
זה לא מינורי אם כמה שנים רצופות אמרו לך בכל דרך אפשרית שאת עלובה ודוחה, אם הדייט הראשון שלך היה בדיחה מרושעת. אם היה לך קראש על קריפ בן 30 מאיזרבג'ן ששלח לך דיקפיק באייסיקיו, כי אין סיכוי שהן עד כדי כך משועממות, וזה אומר שקריפים פדופילים כן נמשכים אלייך. וזו המחמאה הכי כנה שקיבלת, כי כל השאר היו בדיחה על חשבונך.
ואז עוד כמה שנים זה הפסיק להיות ספורט חברתי, אבל זה רק הפך את הבדיחות לאפילו יותר פוגעניות כלפי. כי הרגשתי בטוחה, משום מה.
ואז את לא שומעת את זה יותר. לא בצורה הזו. אני עדיין לא מסוגלת לקבל מחמאות, במיוחד ישירות. אבל המסר איכשהו מהדהד בראש.
היום אחד הדברים הבודדים שהצלחתי בהם, זה להרכיב מעגל חברים מצומצם שבטוח עבורי לחלוטין, ואני יודעת בוודאות שיש לי מה להציע לכל אחד מהם שהוא לא בידור, והם באמת מחבבים אותי. ואז בקבוצת חברים סגורה כלשהי שהיתה המקום הראשון שחזרתי אליו בפייס, ארגז החול שלי מבחינת רשתות חברתיות, חבר קרוב של חברים קרובים קלע בול לזמזום הרקע שאני לא זוכרת אפילו מתי התחיל. וכשזה שוב בא מבחוץ, זה חוזר להיות אמיתי.
ופאאאק כמה שזה הרגיש אמיתי. עדיין מרגיש כזה.
כאילו הוא עלה שזו אני וככה מתייחסים אלי ועכשיו יספר לכולם
כאילו הדמות הצבעונית שהיתה אמורה להסתיר את הריקנות נסדקה, ומסתבר שמה שמת בפנים לא סיים להסריח.
ובכיתי לתוך כרית עד שנהייתי צרודה, וזה הרגיש כל כך פתטי שהלכתי להסתגר בשירותים כדי לבכות בלי לעשות לטרול בן 30 נעימי במערכת החיזוק. שזה כמובן נורא הגיוני, כי אני גרה בדירה הזו לבד והוא בכלל לא כאן. חשבתי רק על דרכים למות מהר באופן שלא יראה כהתאבדות לפני שמישהו ידבר איתי עכשיו כי אני לא מסוגלת לעבור את זה שוב. ואז שוב חשבתי שזה עלוב, אבל זה בסדר, כי אין לי סיבה להתכחש לזה עכשיו.
וזה קרה בשעה שבה אנחנו מוציאים את הכלבים עם זואי, והיא באה אלי. כי יש לה מפתח. לה ולעוד ידיד. ולבן הזוג. זה 3 אנשים שיכולים להכנס למרחב ההעלמות שלי. (באופן אירוני, ההקשר היה שאנשים מעניינים עוזבים את הקבוצה וזונות צומי כמוני מבזבזות חמצן. זו קבוצה סגורה של חברים קרובים, חלקתי שם דברים שלא ציפיתי שיחזרו אלי ככה. ולמה, באמת, הרשתי לעצמי להיות כל כך תמימה? זו לגמרי אשמתי).
אבל זואי היא זואי, האחות הגדולה הקווקאזית שאם היתה לי אז אולי עכשיו הייתי אחרת. הבן אדם הראשון שהעזתי לבקש ממנה עזרה מאז שאנה העדיפה להשאר עם החבר שלה שחזר לרגילה יום אחרי שתליתי את עצמי. והיא עזבה הכל ובאה, למרות שזה לא היה ניסיון אובדני כושל (כושל. חיחי) אלא רק תסמונת סרוטונין באמצע הלילה. וידידה קרובה של אותו הבחור.
הלוואי וגל הזעם שלה היה גורם לי להאמין, כמו שהיא מאמינה, שאף אחד לא צריך לדבר אלי ככה. או שלפחות להרגיע את עצמי בכך שלא באמת שכחתי להחזיק דמות "לגיטימית", וזו עקיצה מטופשת שלא היתה נאמרת אם היה יודע מה תהיה התגובה שלי.
אבל במקום זה עשיתי את הדבר הנכון שכל אשה מבוגרת ויציבה היתה עושה בסיטואציה סימטרית, במיוחד אם היא מחפשת תשומת לב: הוצאתי ממנה הבטחה שלא תשרוף את נקודת התורפה שלי, נעלתי את הדלת, מחקתי את הפייס, הווטסאפ, ביטלתי כל מפגש חברתי שהיה לי מתוכנן בטענה שיש לי מבחן ללמוד אליו, ובלעתי חצי קופסת ריטלין כדי שגם בתוך המוח שלי לא יהיו הפתעות חדשות.
יש לי מבחן עוד שבוע.
כי אני לומדת מדעי המחשב, וזה מבחן במתמטיקה וצריך ללמוד.
ואני צריכה להתמיד בלמידה, כדי לעמוד בתנאי לקורסי ההמשך שאני רוצה.
ואני גרה כאן לבד ואף אחד לא יכול להכנס בלי רשות
ויש לי רוטווילרית וכולם מפחדים ממנה כמו שתמיד רציתי שיפחדו ממני
ואנשים קוראים לי פיה כשהם רואים אותי. ולא בציניות, אפילו קיבלתי אקססוריז שיתאימו לדמות במתנה.
ויש לי שיער סגול ואודם אפור ואני מזמן לא נראת כמו מישהי שלא מסוגלת להכנס לקונפלקט ופשוט תחכה שימאס לך לתבדח על חשבונה. ובטח לא כמו אחת שמאמינה לדברים האלה. אין סיכוי. לגרסא הזו שלי גם יש רשת תמיכה מטורפת מחוץ לתא המשפחתי, ומישהו נכנס בו סתם כי זה משהו גועלי לומר לאדם אובדני, גם בלי שאומר איך זה השפיע עלי ספציפית.
ואני לגמרי לגמרי לגמרי מוגנת ולא הולך להיות שידור חוזר של בית הספר.
אבל מה כל זה שווה בדיעבד, אם אני כבר כזו?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
unpredictability