opium for no one

כל מה שהיה חשוב בחיים שלי מתפורר לי בין הידיים.

אין לי עבודה, חשבון הבנק מאיים לאכול לי את הכליה. מערכת היחסים שחשבתי שתביא למיסוד ותמשך לנצח נגמרה. וטוב שכך, מוטב לי בלעדיו, אך עדיין כואב שהימרתי על האדם הלא נכון. אני במצב אקדמי לא תקין. מבחינת חברים אני מרגישה שקופה. כמו הילדה במומינים שתלו עליה פעמון.

מה שכן, אני מוקפת המון אנשים שמקבלים ממני תמיכה נפשית. זה נחמד, זה גורם לי להרגיש משמעותית. זה מראה לי שאני לא לבד עם השדים שלי. כאילו אני לבד, אבל לא רק לי יש שדים. כל יום אני עוזרת למישהו אחר, תומכת, מייעצת. שוקלת לשנות את השם ל"ערן". זה חביב מצד אחד, מצד שני אני מקנא בהם שהם יכולים לפנות ולקבל עזרה, ואני לא. אף אחד לא יודע מה הולך לי בפנים. האמת היא שכלום. איבדתי את היכולת אפילו לבכות. זו גם הסיבה שאני לא פונה לטיפול. אני לא רוצה את היכולת הזו חזרה.

אני אסלה אמוציונלית, מדהים.

אה, ויש לי מאהב בדסמי שנותן לי לכבות את הקונטרול פריק לערב אחד של מסיבה, גם במחיר של כאב, אני מחבבת את זה, וזה מפחיד אותי. מחוץ לסשן אנחנו לפעמים ידידים, ולפעמים הוא מעניק לי boyfriend expirience שאני צריכה בשביל שלא יווצר לי ואקום שישאב את הגבר הראשון שיתאים לעוד מערכת יחסים מתעללת וארוכה שתרוקן אותי. ובין המפגשים אנחנו כמעט ולא מתכתבים. לפעמים אני רוצה לכתוב לו, אבל אני לא מרגישה מספיק בנוח. ממש כמו עם עופר. אני מקווה שלא יהיה לי עוד עופר בחיים, אני מתפללת שאצליח לא לפתח רגשות לבן אדם הזה, שעושה לי כל כך טוב, וכל כך מבלבל אותי, שזה שילוב של מתכון לאסון. אבל בינתיים בסדר. הוא שולח אותי לתמוך בבחורות האחרות שלו, שזה ממש משעשע. אני אוהבת לתמוך. והוא חושב שאני צינית חסרת רגשות, שזה הכי לא נכון, אבל נחמד שהצלחתי לגרום למישהו לחשוב ככה.

ובכללי הכל מתפורר לי בין הידיים, אבל הפסקתי להרגיש כאב. זה לא שיפור, אבל זה עדיף וישאר ככה.

הנה בעיה שלא ציפיתי שתבוא.

השותפה שלי פשוט שונאת את ללה. 

ללה היא כלבה מאוד חברותית. יש שיגידו שיותר מדי. היא תמיד מחפשת מגע אנושי. אני אישית אוהבת את זה. השותפה שלי פחות. אז אני מנסה בכל הכוח לצמצם את המגע בין לרה לללה, אבל יש גבול ליכולות האנושיות שלי. אני לא יכולה לכלוא את ללה בחדר שלי כשאני לא שם. אז אני כל הזמן בחדר. אבל בקרוב אני אחזור ללמוד, ולא אהיה בבית שעות ארוכות, והחדר שלי הוא הקטן יותר מבין השניים, והמלא יותר ברהיטים.

ואני פחות או יותר עוזרת לה בהכל, לא מתעסקת בענייני הכספים, קונה אוכל (קצת כמו שהיה עם ויטלי, כן), סידרתי לה כיסא והבאתי לה שידת מדפים. וכל מה שאני מצפה זה שלא תוציא את העצבים המזדיינים והאינסופיים שלה על הכלבה שלי, שגם ככה סובלת מחרדות.

כנראה שאני פשוט אשהה רק בחדר שלי כל הזמן. 

ואני חושבת. אם אני משלמת על האינטרנט לבד, וקונה אוכל לבד, וחיה בחדר אחד וקטן, לא היה עדיף לי מההתחלה ללכת על דירת חדר, ולא להתמודד עם מצבי רוח וקריזות של עוד בן אדם ששונא את הכלבה שלי?

חוץ מזה אנחנו מסתדרות נהדר. אבל להגיד שאנחנו בשותפות נהדרת חוץ מעניין הכלבה, זה כמו להגיד שבן זוג נהדר חוץ מזה שהוא מכה מדי פעם, או בן אדם מאוד אמין חוף מזה שהוא קצת שקרן פתולוגי. נונסנס.

אני מקווה שזה יסתדר עם הזמן. אני אוהבת את הכלבה והחתול שלי יותר מכל דבר אחר בעולם. הם התמיכה היחידה והכי חזקה שלי בסיטואציות מאוד לא נעימות, וכמה שאני לא נלחמת על עצמי אף פעם, בכלל, ככה אני מוכנה להלחם עד טיפת הדם האחרונה עבור בעלי החיים שלי.

אני לא יודעת מה אני רוצה מעצמי,  אני לא יודעת מי אני רוצה להיות,  ואני לא יודעת מה כל כך מפריע לי בעצמי.  אני משלימה פערים מגיל 16, וקצת משטרללת.  ממש בקטנה.  בגילי כבר קוראים לזה שונה,  אני מניחה. 

אני צריכה קומפורט זון שבה אני יכולה להפסיק להעמיד פנים שטוב לי להיות אני. זה קשה כשאת גרה עם בן אדם שמאמין שאכפת לו ממך. 

שמעתי שמישהי אמרה לשותפה שלי שיהיה לה קשה איתי,  כי אני משדרת וויב דיכאונה.  זה נורא מוזר,  כי בדרך כלל אני שומעת את ההפך. 

זה מוזר פי כמה כי יש מעט מאוד אנשים שיודעים כמה אני אומללה באמת.  ואם אחד מהאנשים האלה חושב שקשה איתי זה פוגע.  אני אולי הבן אדם הכי פשוט,  תמיד מסכימה להכל,  רק שיהיה איתי נוח. לתפוס כמה שפחות מקום במרחב,  בחברה,  בחיים של אנשים.