opium for no one

אני מרגישה עכשיו כ"כ טיפשה ולא יוצלחת. בסך הכל בדקתי וחישבתי, ואני צריכה מעתה והלאה להקפיד על ממוצע מעל 90, ובנוסף לקחת מחדש כמה קורסים וגם בהם לקבל מעל 85 בשביל לסיים את התואר בכבוד, ועכשיו אני אמורה להיות אחרי חצי תואר בערך. ברור שאני לא.

יש קורס שאני צריכה לקחת פעם שלישית. עדיין אין לי מושג מה רוצים מהחיים המסכנים שלי.

שונאת מטמטיקה. כימיה שונאת אותי.

נראה שבמקרה הטוב אני אשלם על התואר השני, במקרה הגרוע אני אנשור מהטכניון לאונ' חיפה או גרוע מכך - מכללה פרטית.

לומדת לומדת לומדת.

הייתי אומרת "תשגרו אותי לתיכון". בתיכון הייתי קוראת ספרים בשעורים ומוציאה ציונים מעל 90 בלי לפתוח מחברת לפני הבגרות. היום 90 נראה לי ציון בלתי ניתן להשגה. אפילו 80 משמח אותי.

מצד שני עכשיו אני גרה מחוץ לדירת ההורים, ויש לי כלבה, ויין טעים במקרר. ואף אחד לא ממרר לי את החיים. לפחות לא יותר ממה שאני עושה לעצמי לבד. ואני לא בדיכאון (למרבה הפלא, אגב).

אז המצב בכללי יותר טוב עכשיו.

אני רק צריכה לפתח כישורי למידה, למכור את הנשמה לשטן, ואפשר יהיה להמשיך דוך לתואר שני במדעי החיים. כמובן במטרה לסיים את חיי כלבורנטית עניה. יאי!!

אתמול בערב ויטלי לא הרגיש טוב והלך לישון מוקדם. כשנכנסתי למיטה כמה שעות אחריו הרגשתי שהוא רותח. הבאתי לו אקמול צינון לילה, וכך נרדמנו.

היום היה עמוס, אני לא רגילה לשגרת לימודים. אחרי הלימודים נזכרתי שויטלי חולה גוסס, ועוד התעקש לצאת לעבודה "כדי לא לדפוק את איציק". "כדי לא לדפוק את איציק" זה המשפט האהוב עליו. הלוואי ומישהו אי פעם (כולל הכלבה שלי!!) יהיה נאמן לי ברמה שויטלי נאמן למעסיק שלו.

אז נסעתי לסופר לקנות מצרכים למרק עוף. בזמן שהסתובבתי בסופר סימסתי לויטלי שאני בסופר אם הוא רוצה טוב, ושאלתי איך הוא מרגיש. הוא ענה שיותר טוב, ושאלתי אם בא לו לאסוף אותי מהסופר. הוא היה באמצע משחק. "אני באמצע משחק" זה המשפט השני הכי אהוב עליו, או אולי אפילו הראשון, כי הוא היה לפני איציק. פאק, אפילו אנשים זרים באינטרנט הוא מפחד לדפוק יותר מאשר אותי.

אבל מה נשאר לי לעשות, נסעתי לי באוטובוס עם שקיות מהסופר. בעמידה. מזל שהוא כ"כ צפוי שבאמת לקחתי רק מצרכים למרק עוף אחד, שהרים אותי חיש מהר על הרגליים כשאני הייתי חולה כילדה, וסבתא היתה מכינה לי אותו.

כשחזרתי הביתה מיד ניגשתי למלאכה. והנה אחרי שעה מרק אוף זך מבעבע לו בעליזות. כן, אני יודעת שבכל מתכון שמכבד את עצמו כתוב שעתיים שלוש, אבל ניסיתי גם וגם, ותאמינו לי שבאמת שאין הבדל. הגיע הזמן להחליט על תוספות. ניגשתי למחשב ושאלתי אם הוא מעדיף את המרק עם העוף והירקות המקוריים, או להחליף אותם בכדורי בשר ותפוחי אדמה. הוא ענה שהוא לא רוצה מרק, אין גשם בשביל מרק, ובכלל הוא רוצה בשר, אז אם כבר אני במטבח יהיה נהדר אם אני הועיל בטובי לחמם לו את המנה של אתמול. 

רציתי להתפוצץ, לצעוק עליו שהוד רוממותו יושב על אותו הכיסא מול אותו המשחק כבר מהשעה 2, ועכשיו פאקינג 7 בערב, ושאם לא נאה לו מרק שירים את התחת המזדיין שלו ויחמם לעצמו את הכושלאמא שלו  על אש הגיהנום.

אבל אני ילדה מנומסת ומאופקת, אז פשוט עניתי שהזלזול הזה לא נעים לי, ושבסך הכל הוא חולה ומסרב ללכת לרופה ולקחת חופש, אז שלפחות יוכל את המרק שנסעתי בשבילו לסופר ואז מהסופר בעמידה עם שקיות אחרי 8 שעות לימודים בלי הפסקה מספיק ארוכה בשביל לאכול משהו. 

הוא ענה שהוא לא ביקש את זה. פשוט גבר נהדר יש לי. הוא אף פעם לא מבקש כלום. אף פעם. כמו חתול. אבל בתמורה גם די לא עושה כלום. כמו חתול. בחיי, כשניפרד אני אשנה את השם של דיפסי לויטלי, וכשאתגעגע לזוגיות אספר לדיפסי (אז זה יהיה ויטלי) איך עבר עלי היום, וכשהוא יתחיל ללקק את הביצים אני מיד אזכר מה איבדתי.

ואז אני הסתובבתי והלכתי משם. כי יש דברים שלא אומרים בזוגיות. אפילו בזוגיות שמעמידים פנים שהיא עדיין זוגיות למרות שהיא כבר מזמן שדה קרב. כי אחרי שהמילים האלה נאמרות אין דרך חזרה, ואני לא אסחוב שכ"ד וחשבונות לבד.

אז אני כותבת כאן מה רציתי להגיד לו. וזה גם קצת תזכורת לעצמי.

אז ויטלי, אני ידעתי שתגיד שלא ביקשת. יכולתי לנחש שלא תרצה מרק עוף, ושאתה מעדיף את הקציצות של אתמול. שתודה אני לא אשמע גם אם תועיל לשתות כוס מרק ואפילו אם תהנה ממנו. אבל אני לא בשבילך נסעתי לסופר רעבה ועייפה. לא בשבילך עמדתי במטבח על העקבים במקום לשבת לעשן סיגריה בשקט. לא בשבילך. בשבילי. בשביל לא להכנע לאדישות. לא להפוך ל... למה שאתה נהיית, ומה שהרס את הקשר שלנו.

כשיום אחד אני אמצא את הכוח לעזוב אותך, ואפגוש גבר אחר. כזה שכן ירצה לשמח אותי, שיהיה לו אכפת מה עובר עלי, שישאף יחד איתי לחיים טובים. כזה שיכין לי תה כשאני לא במיטבי, ומוציא את הכלבה אקסטרה פעם אם אני לומדת בלי להתבכיין שבועיים שהוא הוציא את הכלבה אקסטרה פעם ממה שסיכמנו בינינו. יהיה כל מה שאתה לא. אבל אני אשאר אני עצמי. ואז בוקר אחד הוא לא ירגיש טוב, אבל בכל זאת יסע לעבודה. ואז אני לא אחזור הביתה ואלך להתחרדן כי מגיע לי ואני עייפה. אני אסע לסופר, ואכין לו מרק עוף שלא יבייש את הסבתא הפולניה של מלכת אנגליה. והוא יחייך ויגיד תודה, ושיש לו חברה נהדרת ודואגת, ושהוא לא יודע מה הוא עשה כדי לזכות באושר כזה. ואני אזכר איך אתה אמרת "לא בא לי מרק. לא ביקשתי ממך" ואבין שאני זו שזכתה. ואהיה מאושרת.

רק לא להכנע לאדישות שהקשר איתך גורר אותי אליה. רק לא לשכוח איך צריך לפנק ולאהוב.

היום מצויין יום האשה הבינלאומי.
זה לא יום ה"תביא לי פרחים ותשתוף את הכלים". זה לא יום ה "תגיד לאמא שאתה אוהב אותה". אגב, בשבילי יום ה"תגידי לאמא שאת אוהבת אותה" הוא כל יום בשנה מאז שלמדתי לבטא את המילים האלה בקול, איפשהו בגיל שנתיים, וימשיך להיות כזה עד שאחזיר את נשמתי לבורא. 
הזוי שהצליחו לעוות את היום הזה ולהפוך אותו ליום יחיד בשנה של הוקרת תודה לנשים על שהן מבצעות פעולות שבאופן מסורתי משוייכות לנשים. אני מורידה את הכובע בפני החברה הפטריארכלית על כך שהצליחה להביא לכך.
אבל יום האשה הבינלאומי הוא קודם כל יום של הוקרת תודה לנשים שלחמו לפני מאה שנים בשביל שאני אוכל לגשת לקלפי בבחירות הקרובות ולהצביע. אני אוכל ליסוע לשם בתחבורה ציבורית, או להוציא רישיון נהיגה וליסוע לשם, או ללכת ברגל לבד, בלי ליווי של גבר ממשפחתי. אני אוכל ללבוש איזה בגד שארצה, מכנס, חצאית או שורטס. אני אוכל לקנות את הבגדים אלה בכסף ששייך רק לי, בלי לתת דין וחשבון לאף אחד. אני יכולה לצאת לעבוד. אני יכולה להתגורר לבד אם ארצה. 
אני בת 22 ולא נשואה, וזה לא הופך אותי לאשה סוג ז, כי אף אחת מהזכויות שלי לא תלויה בגבר שנמצא או לא נמצא לידי. כשאבחר להנשא, אהיה זכאית לבחור בעצמי את בן זוגי לחיים, ולסרב להצעה שתבוא ממי שאיני מעוניינת בו. 
אני לומדת במושד להשכלה גבוהה, ושם מוערכת רק על ההישגים הפרטיים שלי. אם אהיה מספיק טובה, אוכל להשתלב בתחום המדע, ולמרות שתקרת הזכוכית עדיין קיימת אף אחד לא יסתכל עלי בהתנשאות רק כי נולדתי עם איבר מין נקבי. 
אם ארצה להפרד מבן זוג כשיש לנו ילד משותף, אף אחד לא יקח ממני את הילד בכוח אם רק אני לא אהיה אם מתעללת או מכורה לסמים. 
אני יכולה להסדיר עניינים אדמיניסטרטיביים עם הבנק, עם נותני השירות, עם בעל הדירה, עם המוסד הלימודי. ולמרות שאני שונאת לעשות את זה, מעולם אף אחד מהגופים האלה לא התעקש לדבר עם גבר, כי כולם יודעים שמספיק שאני בגירה, וההחלטות שלי בנושא תקפות גם אם לא אקבל אישור מגבר שאני שייכת לו.
יש לנו עוד לאן לשאוף. אנחנו עוד לא עדות לשוויון מגדרי אמיתי, ומי יודע אם הוא יהיה בתקופת חיינו. אמנם החקיקה עומדת לצידן של הנשים, אך החברה עוד לא מוכנה לכך, ועבר מעט מדי זמן מאז שהיינו על תקן חיות מחמד בשביל שהשוויון שמעוגן בחוק יהיה באותה המידה מקובל חברתית.
אבל היום, כשנראה שנשארה לנו הנשים עבודת הסברה עצומה כדי שנשות הדור הבא יחיו בחברה יותר שוויונית מזו שאנו חיות בה היום, כנשארה למנהיגי ומנהיגות העולם המתקדם עבודה עצומה בניסיון להביא את השוויון גם למקומות הכי פרימיטיביים בעולם, אנחנו הנשים צריכות לעצור ולהוקיר תודה
לא לאמא שמנקה מכבסת ומבשלת. לא לאשה שדואגת מחבקת ומכילה. לא.
היום אנחנו מוקירות תודה ומשבחות את הנשים של המאה הקודמת שפעלו בשבילינו כשידעו שהן עצמן ספק יהנו מההשגים שלהן, מקבלות מהן את הממסר, ונשבעות להמשיך בדרכן. לא בשבילינו - בשביל הדור הבא.

P.S.

כשסיימתי לכתוב את הפוסט הזה ופרסמתי אותו בפייסבוק, נכנס בן זוגי הביתה בליווי 2 כריות בצורת לב וכוס. נכון, על שלושתם מודפסות תמונות שלנו וכתובות שורות אהבה.

וזה היה נחמד ונעים.

אולי שנה הבאה, כשהקשר שלנו יתייצב יותר אני אסביר לו מה היום הזה מסמל בשבילי, ושהוא לא צריך להיות מעורב בכך זה יום של נשים למען נשים. אבל היום, אחרי הרבה חודשים של און-אוף אני פשוט שמחתי שהוא זכר משהו והשקיע וחשב. אני לא אהרוס רגע נדיר שבו הכל מתנהל כמו שהקשר שלנו היה לפני המעבר המשותף.