בגדול אני אוהבת שגרה. שגרה זה משהו טוב כזה, מן המקום הבטוח שלי. אפשר לשבור את השגרה מדי פעם, וזה אפילו נחמד, אבל תמיד לחזור אליה. תמיד לדעת איך יראה מחר, מה הדבר הכי נורא שסביר שיקרה ולדעת איך להתמודד איתו.
אבל כל זה נכון רק כשהשגרה באה מביטחון. לקום כל בוקר לעבודה קבועה שבחרתי, לדעת מה יהיה השכר ועל מה הוא יבוזבז, להינות מהמקום שאני רגילה לקרוא לו בית ומההתנהלות התקינה שלו, מנוכחותם הקבועה של האנשים שבחרתי להכניס לחיי, וכך מדי יום ביומו. יש נפלא מזה?
אבל לא כזה המצב אצלי. אמנם כל יום נראה כמו הקודם, אבל לא באופן חיובי. באופן קבוע אין לי כסף להנאות החיים הקטנות. באופן קבוע כמעט ואין לי אנשים שמשפרים את ההרגשה שלי. כמעט באופן קבוע כל עבודות תחזוקת הבית מונחות על כתפי באופן בלעדי, וכמעט באופן קבוע אין לי זמן לעשות אותן כמו שצריך.
ברוסית קוראים להעדר רוח שיכולה להניע את המפרשים "שטיל", שזה שקט בגרמנית. אני משליכה את המושג הזה מתחום הימאות לאיך שהחיים שלי נראים כרגע. אם אפשר לדמות שגרה לרוח קלילה שמניעה את הספינה שלנו בלי הפתעות מיותרות לכיוון הרצוי, שטיל זה העדר רוח מוחלט שגורם לך להתקע במקום ולגווע עד שיקרה משהו.
הדבר הכי מיוחד שקרה לאחרונה זה ויטלי שהתחיל לעשות רישיון לאופנוע. כל יום הוא נעדר לכמה שעות, גם אם לא נקבע לו שעור באותו היום, ושיתפוצץ העולם הוא הולך אם לא לנהוג בעצמו אז להסתכל איך אחרים נוהגים. במצב אחר הייתי מאושרת בשבילו. הוא חוזר קורן לחלוטין, וטוב שלפחות אחד מאיתנו מרגיש שהוא מתקדם לכיוון טוב בחיים ומגשים את המשאלות.
במצב אחר, עם אדם אחר.
המציאות הנוכחית היא שהוא לא סתם הולך כל יום לאופנועים שלו ושיתהפך העולם, הוא ליטרלי הולך לשם ושיתהפך העולם. הוא התחיל רק לפני שבוע, ונורא מתרגש, ואני מבינה הכל, אבל ביום חמישי האחרון נאלצתי לנקות לבד את הדירה אחרי שהתפוצץ צינור מים. הוא פשוט כיבה את המים וברח, בידיעה שאין לי את מספר הטלפון של בעל הדירה, ואפילו לא סימס לי אותו. אחרי שסיימתי לגרוף לקחתי את הכלבה ועפתי משם, כי נגמרו המים המינרליים ואין מים בברז והכלבה כבר היתה מיובשת ביום חם שכזה. חזרתי בוקר למחרת, והזמתי אינסטלטור כי הוא היה כל כך עייף אחרי האופנועים שפשוט הלך לישון והשאיר הכל כמו שזה. קנה לעצמו בקבוק קולה שלא יהיה צמא.
השבוע חזרתי הביתה מהלימודים, והכלבה מיבבת לי מתחת לדלת. אמרתי לעצמי בטח יש לה שלשול, ומיד הוצאתי אותה. כמה שעות אחרי שחזרתי ויטלי נכנס קורן הביתה, בבגדי עבודה וביקש לחמם לו אוכל, כי המסכן כל כך רעב, כל כך רעב, הוא נסע ישר אחרי העבודה לאופנועים ואפילו לא עבר בבית לאכול. לא. עבר. בבית. שאלתי שוב כדי לוודא. הוא לא עבר בבית. בידיעה שאני הוצאתי את הכלבה ב6 בבוקר, וחזרתי ב6 בערב באותו היום. אבל המסכן לא מבין למה התפוצצתי בצעקות, מה קרה? בסך הכל עף לו מהראש והוא לא שם לב לזמן!!
אני לא יודעת כמה עוד זמן אני אתמודד עם הילד חסר האחריות הזה לפני שישבר לי לחלוטין. ואני ממש מקווה שאי שם בחוץ יושבים גברים רווקים שיש להם מספיק אחריות כדי כן לשים לב לזמן כשיש יצור חי אחר שתלוי בהם.
בתמונה: יום קשה עבר על כוחותינו
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
unpredictability
