עברתי לגור לבד, השותפה עלתה לי על העצבים ומיררה לי ולחיות המחמד שלי את החיים.
רומן היה שם. רומן עשה בתכלס את כל העבודה, עזר לארוז, הרכיב רהיטים, עזר לפרוק. אני חושבת שכשעברתי עם ויטלי הוא השתתף במעבר פחות ממה שרומן עשה בשבילי, והוא לא זה שעובר דירה.
זה נתן לי כאפה מטורפת. אני מתחילה להאמין באהבה שלו.
אני עצמי אוהבת אותו עד אינסוף, ואחרי המעבר אפילו יותר. לא כי החיים שלי הרבה יותר נעימים איתו, לא ברמה החומרית והאגואיסטית הזו.
פשוט אני ראיתי גבר. גבר שלא ראיתי אולי בכל שנות חיי.
מעבר לזה שהוא כל כך יפה, כל כך מצחיק וכל כך תומך. כשצריך לפעול הוא פשוט פועל. פשוט גורם לדברים לקרות. לתהליכים לזוז. וברמה הכי פרימיטיבית אני נקבה שרואה זכר יעמוד בינה לבין כל קושי, ומאבדת כל חוש פרופורציה ורציונליזם. אני רק רוצה שהוא ישאר חלק מהחיים שלי, ואני מאמינה בלב שלם, כפי שכבר לא חשבתי שאני מסוגלת, שגם הוא רוצה להשאר.
אין שום דבר שאני יכולה לעשות שיראה כמה אני מעריכה ומעריצה אותו. אבל אני מנסה בכל הכוח להעביר את המסר.
הגבר הכי מושלם שאי פעם ראיתי בחיים. הוא לא גבר חלומותיי, הוא כל כך יותר. אני אפילו לא העזתי בחלומות הכי אמיצים שלי לדמיין שהוא קיים. והנה הוא, לא רק קיים - הוא שלי.
ויש כל כך הרבה דברים אחרים על הראש שלי, דברים שאני צריכה לדאוג להם, דברים שאני צריכה לעשות. אבל הוא בכל המחשבות שלי, אני מאוהבת ואוהבת יותר מאי פעם, ויודעת שגם אני, לפחות עכשיו, האישה האהובה והמוערכת בעולם.
הלוואי ויום אחד אני אוכל להיות מי שהוא חושב שאני. הלוואי והוא לא ישתנה לעולם.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
unpredictability