opium for no one

אני חייבת לעצמי פירוט של התקופה האחרונה שהביאה אותי לטיפול יום פסיכיאטרי, כי אני נוטה לחזור ולקרוא פה, ומכאיב לי לפעמים למצוא פערים.

אז יום אחד הוא מחק אותי מהפייסבוק. כזה מטופש. הוסיף מעל 60 נשים מאוד יפות, ואותי מחק. מעולם לא מחק אף אקסית אחרת. רק אותי. ומה עשיתי לו? זה שיגע אותי. לא יכולתי לחשוב כלום מעבר ל "למה למה למה למה למה למה למה למה למה למה למה למה למה למה למה למה למה למה". ואז החלטתי להתאשפז.

אז נסעתי למיון רמבם. ושם פגשתי את הפסיכיאטרית הכי נוראית בממלכת הפסיכיאטרים המזעזעים. והיא אמרה שאני נסערת מדי ואף מסגרת טיפולית לא תקבל אותי. שאשפוז פתוח לוקח זמן המתנה, ואני עושה המון רעש. אני. אני שהתנתקה מהחברה כדי לא להעיק על אף אחד. אפילו הציעה לשקול מחדש את האבחנה שלי ל BPD. שמעתם פעם פסיכיאטר שאמר למטופל שהוא נסער מדי לקבל עזרה פסיכיאטרית? במיון?

אז נחנקת בבכי כתבתי לסטודנט לרפואה שגר לא רחוק והתחיל איתי. הלכנו אליו הביתה, ולא היה אכפת לי ממה שיקרה. רציתי רק לקחת קלונקס כדי להיות במצב ליסוע הביתה ולהחנק שם. הוא הביא לי המון מים כירבל אותי בשמיכי, ואז שכבנו. זה היה נהדר. הנה אני מענישה את עצמי על זה שאני שוכבת עם מישהו שהוא לא רומן, על ידי זה שאני שוכבת עם מישהו שהוא לא רומן. מלאה גועל עצמי חזרתי הביתה, שתיתי קלונקס נוסף, ואז אלכוהול. המון אלכוהול. רציתי למות? רציתי להתנתק ולישון? רציתי להעניש את עצמי? לשכוח את עצמי? להראות לגברת פסיכיאטרית שאסור לשחרר הביתה מטופש על "משאלת מוות ללא תוכנית" באנמנזה שהיא בעצמה רשמה? כתבתי את ה "למה" שלי בווטסאפ, וקיבלתי תשובה הוגנת וכנה. שהדחקתי. אני זוכרת חלקים שנאמרו, וכולם מזעזעים ורוצחים לי את הנפש. אני אשמע את ההקלטה בפעם הבאה שאשנא את עצמי מספיק, כרגע אפילו אני לא מסוגלת לאונס הנפשי הזה פעם שניה.

ואז נרדמתי על הרצפה. התעוררתי כדי לגלות שאני ערה כבר זמן מה, ועוסקת בפעולה המאוד מבדרת של לקשקש עם הדם שזלג מחתכים חדשים על הירך שלי כל מני קלישאות מביכות על הספר "אהבה ומעשיות אחרות" שקניתי יחד איתו, והיה חודר וסנטימנטלי. עדיין חודר וסנטימנטלי. חבל שהרסתי ספר כל כך מוצלח. חבל שבפסיכוזה נרקוטית כל מה שאני מסוגלת אליו זה קלישאות זולות כמו "סליחה שאני קיימת" עם דם. הו לא, מסתבר שעמוק בתת מודע שלי אני אימואית בת 14. אז סיפרתי על זה לבסטי, כי זה די הזוי. ונרדמתי.

התעוררתי ממשטרה שדפקה לי על הדלת. בליווי אמבולנס ומכבי אש. הייתי ממש פליי קול. עד שהם אמרו שאני צריכה להתלוות אליהם למיון רמבם. כמובן שעשיתי את הפעולה המאוד שפויה ומאוזנת, שהיא לקרוס על הרצפה, להציב מולי את הכלבה שלי (רוטווילרית מעורבת בפיטבול, מיינד יו) והצהרתי שאני לא נוסעת לשם בעד שלום עולמי. הכלבה הנהדרת שלי התמקמה בנוחות על הברכיים שלי, סמרה, הצמידה אוזניים, והראתה בכל דרך אפשרית שלנסות לגעת בי זה רעיון מאוד לא שקול.

ואז הגענו לפשרה, אני לא נוסעת לרמבם, אני נוסעת לתחנת המשטרה. בתחנת המשטרה ניגש אלי מנהל המשמרת, והודיע שזה רע להתאבד. הודיע בקול מורם עם שפת גוף מאיימת למדי. 

הבסטי אסף אותי מהתחנה וחתם על טופס התחייבות שאני לא אהרוג את עצמי עד שאראה פסיכיאטר, ואמא שלי הצטרפה אלינו למיון. הפעם התהליך היה מבדר במיוחד, והסתכם ב "אני לא רוצה להיות פה אבל משטרה וזה".

חזרתי הביתה בדיוק בזמן כדי לקחת חלק פעיל בחגיגה רווית אלכוהול ואלימות של השדים הפרטיים שלי. במשך שבוע לא יצאתי מהבית. הזעתי בחלוקים כמו סוסת מירוצים. בכיתי עד הקאה, התפללתי להיות חירשת כי כל צליל ששמעתי פלש לקיום שלי ואנס אותו בברוטליות. שרטתי את עצמי עד דם, תלשתי שיערות, כיביתי את הטלפון.... ואז הגיעה עוד מעלתה. המניה

ריחמתי על האנשים הקטנים שלא יכולים לבכות מהתרגשות למשמע 4 העונות של ויואלדי, למעשה ריחמתי על כל האנשים על שהם לא אני. ריחמתי על עצמי הלא מאנית. רציתי לעזור לה, כי כל כך אהבתי את עצמי. מילאתי את מאגרי המזון בבית בתזונה בריאה, עשיתי הליכות ארוכות עם הרצאות מוקלטות באוזניות. וכשיצאתי מהבית השמים היו אסירי תודה על שנחשפתי בפניהם, ושלחו לי קרני שמש נעימים, ורוח קרירה, ונראתי נפלא, והייתי נפלאה. ואיפשהו בתוך כל זה הכרתי בחור חדש שנראה כמו תכשיט מוצלח לסבר לי את העין. הוא הכיר את הדיכאון מקרוב. עמד על קצה התהום, הביט למפלצת היאוש בעיניים, רקד ואלס עם יצר ההרס העצמי שלו, ואז חזר כל הדרך אחורה כדי לספר. אבל הו, כמה שהוא יפה. ברגעי תשוקה היה מעביר יד מצולקת מחתכים על הרגל המצולקת מחתכים של, אך הזוהר שלי סינוור אותי כל כך שלא יכולתי לראות את כל זה.

גיליתי את זה פחות משבוע אחרי, כשהמניה נטשה אותי, והופתעתי לחזור לאותו הדיכאון המשתק בבת אחת. בדרך כלל הייתי חוזרת מהמניה לשפיות היציבה. אך נאמנה להרגליה, המניה חלפה כלא היתה והחזירה אותי בדיוק לנקודת המוצא שלי. שהפעם היתה דיכאון. הו אז הערכתי את נוכחותו של אותו הבחור שחיבק אותי בשקט כל פעם שברצף ההומור השחור התפלקה בדיחה כואבת במיוחד שנוגעת בי אישית. ארור תהיה, באיזו זכות אתה מראה לי אמפתיה ולוקח ממני את ההומור שלי, המפלט האחרון שלי מהמציאות? עד שערב אחד ישבתי בבית עם הבסטי, שקטה ומכונסת בעצמי, ולפתע ראיתי כמה יפות הרגליים שלי. מיד קניתי כרטיסים לסרט, בחצות בערך, ויצאתי מצויידת בעקבים וידידי ההמום לחוות את האושר מחדש. עד יום המחרת.

מאז חלף לו חודש. קוראים לזה אפיזודה מעורבת, או הפרעה סכיזואקטיבית. תלוי את מי שואלים. מדי כמה שעות התודעה שלי מטילה 2 קוביות. אחת שחורה ואחת מוזהבת. ובכל פעם אני חווה במלוא העוצמה את התסמינים שחרוטים על הפאה העליונה. משני הקוביות. השילובים לעיתים מעניינים. כשאני מצליחה להעריך את מצבי המבדר, אני אפילו נהינת לחקור לעומק את תחושותי. היה שבמהירות מסחררת-מאנית חלפו בראשי מחשבות טורדניות-דכאוניות מלאות בבוז עצמי ורגשות אשם. הרגשתי שהמוח שלי נשרף. היה יום שלם שהייתי מחוסרת כוחות לחלוטין, שכבתי במיטה בידיעה וודאית שלעולם לא אוציא את עצמי מהיאוש, והייתי מאושרת עד דמעות. היתה שנאה עצמית דכאונית מהולה באימפולסיביות מאנית. היתה הערצה עצמית מאנית מהולה במלנכוליה בלתי נסבלת. היו עוד ימים בהם ייחלתי לא לשמוע צליל. וימים שביליתי עם הכלבה בחוף. 

איפשהו בתוך כל זה הבחור ואני נהיינו מונוגמים. הוא כנראה מפתח אלי רגשות. לצערי אני לא מצליחה להחזיר לו הדדיות, אך נוכחותו משרה עלי נינוחות מבורכת. אני אהיה כנה ואסיים את הפארודיה לזוגיות הזו בקרוב, אני לא מרשה לעצמי לחלק הבטחות שווא. אני גם לא מרשה לעצמי לשכוח מהמיתולוגי ולו לרגע. וזה מוחץ לי את הלב להתעורר אחרי חלום על האקס בזרועותיו של הבחור. זה תורם לשנאה העצמית שלי, אך בו בזמן מרגיע מעט.

והנה, השבוע התחלתי תהליך טיפול יום פסיכיאטרי ברמבם. ועל כך עוד ארחיב בפוסט נפרד. אני לא סומכת עליהם שיצליחו להחזיר למקום את כל הברגים שנפלו ממני. אבל זה עדיף על לדהור במרכבה רתומה בזוג סוסים בלתי נשלטים לעבר הפסיכוזה. הנה, אני בידייך, מערכת בריאות הנפש. ומה שיקרה מכאן כבר לא יהיה באשמתי.

יום אחד המוח שלי קצת נסדק. ואולי נולדתי עם אחד סדוק. אחרי הכל יש מי שנולד עם כבד בעייתי או לב מחורר. אז אצל זה המוח. וחיכיתי לי חיים עם מוח סדוק, ואפילו חיים לא רעים בכלל. וכשהקצוות התחילו להתפורר, והסדק גדל, לא ייחסתי לכך מספיק חשיבות. וכשכן, עשיתי את ההפך המוחלט - העמסתי על עצמי יותר, במחשבה שגויה שאפשר לבנות חוזק מנטלי בדומה לשריר. והסדק גדל, והבקע התעמק.

עד שיום  אחד, לילה גשום, למען האמת, הוא קיבל מכה חזקה יותר משיכל לעמוד בה, ונשבר. ומוח בריא ושלום היה ללא ספק עומד במכה הזו, אבל שלי כבר היה סדוק ובלוי. ואני לא אפיל את האשמה על מי שהנחית על המוח המסכן שלי את המכה. הוא מעולם לא רצה לפגוע בי, אך הגיע תורו לדאוג לעצמו. וזה מטופש לצפות מכולם אפילו לראות את הסדק העמוק במוח שלי, אז איך אפשר להלין כשלא מתחשבים בו?

אז לילה גשום אחד נשבר לי המוח. ולא עשיתי סצנה. לא כלפי חוץ, לפחות. ואינסטינקט ההישרדות התחיל לרסט כמו ממיר מקולקל של הוט, והתחלתי מסע ארוך ומספק של פגיעה עצמית פיזית ונפשית. והתנתקתי מכל מי שחשבתי שיכול להפגע ממני. והפסקתי לתפקד המישורים הבסיסיים ביותר. ירדתי בכמות המשמרות, כי התקשתי להכיל נוכחות של אנשים נוספים. הפסקתי ללמוד, כי נהיה בלתי אפשרי לדחוף מידע רלוונטי בין המחשבות הטורדניות שרצו לי בראש על ריפיט. וחיות המחמד שלי קיבלו פחות ופחות דאגה עם כל יום שעבר.

בלילה אחד המוח שלי הפך לאוייב מספר אחד שלי, כמו המפלצת של פרנקנשטיין שהתהפך על יוצרו, כך המוח שלי יצא נגדי במסע נקמה. החלומות שלי מעולם לא היו אכזריים יותר. השנאה העצמית שלי מעולם לא שרפה יותר את הקיום שלי, מעולם לא חשבתי כה לאט, וכה שגוי. הרגשתי לא ראויה לחמצן אותו אני נושמת, לדאגה הכפויה אותה קיבלתי. שנאתי את אוהבי על שבגללם נשללת ממני הזכות הבסיסית לבחור שלא להתקיים.

ולבסוף, יותר מחצי שנה אחרי, כדור השלג של חוסר התפקוד קרס. הדיכאון, עם היותו נורא בפני עצמו, גובה מחיר בלתי נתפס. כאילו היה הגיהנום הפרטי שלי פארק שעשועים יוקרתי, עם מחיר שגם הבריא והחזק שבאנשים היה מתקשה לשאת. אז על אחת כמה וכמה בן אדם מותש עם מוח שבור לא יכול לעמוד בו.

ושבוע שעבר הגעתי לשפל. כשהתחלתי טיפול יום במחלקה פסיכיאטרית. לא רק שהפעילות בו נראות כמו פארודיה עצובה לגן ילדים, אלא גם שנדהמתי לגלות כמה אותן הפעילויות מאתגרות אותי. התחלתי לקבל כדורים במינון הזוי שמכבה לי את המוח. וזה רק הגיוני שצריך להנמיך את הפעילות ההרסנית שלו לפני שמנסים לתקן משהו.

ועדיין עומדת לפני דרך ארוכה, ומחיר כבד מנשוא לשלם. ועדיין אני מתקשה אפילו לראות את עצמי ראויה להחלמה או שמחה. 

ועם זאת, אני נחשפת כי אני לא פגומה יותר מכל אחד אחר. כי אני מעולם לא הייתי טפיל על גב החברה. מעולם לא הייתי מסוכנת לאף אחד, ולא חיפשתי דרכים קלות. ועם זאת, אני נאלצת לשלם גם מחיר חברתי שלעולם לא היה מהווה קריטריון לפניה לעזרה רפואית לו זו היתה הרגל שלי, שנשברת. כי אף אחד לא היה קורא לי עצלנית או בכיינית אילו הלבלב שלי היה מפסיק לייצר אינסולין. אך לצערי זה המוח שהפסיק לייצר סרטונין. כי אף אחד לא היה מעלה בדעתו אפילו להודיע שלו אני דווקא ניראת בסדר גמור, לו זה היה הלב שלי שמקרטע, ולא המוח.

מגיע לי עונש קרמי וכל הסבל בעולם, והמוח הנפלא שלי דואג לספק אותו בנדיבות. אך לא מגיעה לי הביקורת החברתית והשיפוט שאני נאלצת להתמודד איתו, אולי יותר ממעלימי מס או צרכני זנות. ביקורת על נפילה בלתי נשלטת, שפוגעת רק בי.

אולי יום אחד המוח שלי ואני נחזור להיות חברים, וננתב את החיים שלי למקום... משעמם ובטוח שכזה. אני לא אנטור לו טינה. הוא לא אשם, הוא רק שבור. זו אשמתי שלא תיחזקתי אותו כראוי והתעלמתי מהסדרה שהיה בו.

אבל לחברה האטומה שלנו יהיה לי קשה בהרבה לסלוח.

זה אני ביום הראשון שלי בטיפול היום. לא נראת חולה בכלל, ועם זאת עייפה מלהסתתר ולהצתדק