opium for no one

התחביב העיקרי של היקום הוא לצחוק עליי. 

אני בדרך כלל מקבלת בדיוק מה שאני רוצה, אבל מועבר דרך עדשה אפלה ומעוותת, כך שהתוצאה הסופית דומה לפנטזיה שלי כמו שהג'וקר דומה לליצן ממקדונלדס. או שזה מגיע בדיוק שניה אחרי שהייתי צריכה את זה. או שזה מגיע כסלט של כמה רצונות שלי, שאסור שיתערבבו.

אז הפעם הייתי ילדה טובה, וסנטה קלאוס הביא לי ממתק. ועוד איזה ממתק! הבן אדם פשוט יצא מפנטזיות הסקס הנועזות שלי.... של גיל 15 בערך. והוא מתייחס אלי כל כך מדהים, והוא חתיך כל כך, והסגנון לבוש שלו, ההומור שלו, זה פשוט מטורף. הוא קרא כמעט את כל הספרים האהובים עלי, וראה את הסרטים האהובים עלי, והמליץ לי על דברים בסגנון.

אבל מה שהמיס אותי לחלוטין והפך אותי (או ליתר דיוק את התחתונים שלי) לשלולית, זה שהוא ידע מה זה קורו, והכיר את הפאנצ' של הבדיחה האהובה עלי. אין דרך להסביר למה. פשוט בדרך כלל אני חולקת את המידע הזה עם האנשים שמזדעזעים, ואם הם ממש באותו הראש איתי אז הם צוחקים. והוא פשוט השלים אותי, והוסיף עוד קצת מעצמו. וואוו, הדברים הקטנים שיכולים לחרפן אותי לגמרי.

והסקס? אדיר!! הוא מרגיש אותי יותר טוב מכל בן זוג שהיה לי בחיים, כולל ויטלי ששנתיים פאקינג גרנו ביחד. 

ואני לא יודעת איפה הקטצ'. בטוח יש קטצ'! היקום לא שולח לי ממתקים כאלה סתם כעידוד. אם הקשר יתנתק אחרי שאחזור לחיפה לא ארגיש החמצה, כי בגדול זה צפוי. וזה שהוא לא מונוגמי גם לא ככ מפריע לי בשלב הזה, אני רוצה להנות ממנו, לא לנכס אותו לעצמי.

אבל כל גבר שהיה לי התברר כנורא יותר מהקודמים. אז מה אתה? איפה אני אדפק? מה יגרןם לי לבכות את העיניים החוצה? אתה נרקומן? רוצח סדרתי? סרסור? אלים? 

כשהיקום שולח לי מתנות כאלה, אני מתחילה לפחד באמת

הייתי אדישה לפרידה. לא בכיתי לא רציתי לחזור, לא שנאתי.

ועכשיו אני יושבת בדמעות.

לא כי אני מתגעגעת אליו, חלילה. פשוט הבנתי שלא היה לי גבר אחד אמיתי בחיים שלי שאהב אותי. גבר אחד שבחלוף הזמן אני לא אתבייש בעצמי שאי פעם בכלל הייתי איתו.

חשבתי שויטלי שונה מהאקסים שלי. הוא אמנם אינפנטיל ומטומטם, אבל חשבתי שהוא לא חלאה.

ועשיתי הכל בשביל להיות יותר קדושה מהאפיפיור. השארתי לו את האינטרנט עד שהוא עוזב את הדירה. ואת המיקרוגל שלי ואת כלי המטבח, כדי שיסתדר.

והוא לא רק לא אומר לי מתי הוא עוזב את הדירה כדי שאני אוכל לדעת מתי לנתק את האינטרנט. לא רק לא טרח לארוז את הסירים שהשארתי לו ולהעביר אותם לחברה שלי. לא לא לא!!! הוא קנה אופנוע!!

הבן אדם חייב לי 2500 שקל, שבשבילי כסטודנטית לא עובדת זה המון. ויותר מזה - זה כסף שחסכתי ללימודים, ושחסר לי לשכר לימוד השנתי שהייתי רוצה לשלם בבת אחת. הוא יודע את זה. כשהבאתי לו את הכסף שנה שעברה סיכמנו שאני אקבל אותו בחזרה כשיגיע מועד התשלום על שכר הלימוד. ואז נפרדנו. והוא קנה אופנוע. 

איזה מן בן אדם ישאר בכזה חוב לאקסית? ועוד בידיעה שהיא כל כך צריכה את הכסף. 
והעניין הוא לא ב2500 שקל המזורגגים. העניין הוא שאני עשיתי מעל ומעבר כדי להקל עליו את הפרידה. והוא לא עשה אפילו את המינימום המתבקש של לסגור איתי את העניין הכלכלי. הוא יכול להרשות לעצמו אופנוע, וקסדה, וקסדה נוספת. והוא יכול להרשות לעצמו להסתכל במראה ולהרגיש לגמרי שלם עם עצמו. גועל נפש.

בחיים לא היה לי חשק לעשות למישהו דווקא.

עכשיו יש לי.

אני מרימה טלפון ומנתקת את האינטרנט.

היום נסעתי עם לדה לבחור דירות. זה היה יום מחריד.

האמת היא שיש לי המון חששות. אנחנו כל כך שונות, ואני כבר רואה על מה אנחנו יכולות לריב.

כנראה שאני סתם היסטרית. אני מקווה שאני סתם היסטרית, כי אם לא זו הולכת להיות שנה קשה. אולי אפילו יותר קשה מהקודמת.

אלוהים אדירים, איך הייתי רוצה לגור לבד. אבל כשאמא משלמת לי על המגורים, אני מנסה למצוא את האופציה הזולה ביותר.

ממש הציק לי שהיה לה קריטי לגור בבניין ספציפי כי כמה קומות מעלימו גר בחור שהיא דלוקה עליו. זה באמת הרגיש שזו הסיבה, למרות שהיא טוענת שלא. ואז שכן. ואז שוב שלא. היא כמעט התעקשה על דירה מחרידה שנראת כמו דירת נרקומנים עם כריות ספה במקום ספות ואפס כיווני אויר. לשמחתי הרבה באותו הבניין היתה דירה במצב הרבה יותר טוב.

אני מקווה שנוכל להשאר חברות, אני מאוד מעריכה אותה. למרות שכנראה יהיה לי קשה לסמוך עליה. קשה לי לסמוך על אנשים באופן כללי.

חוץ מזה עברנו מול הבית הישן שלי, הגינה בה טיילתי עם ללה, ולא הרגשתי כלום. ממש כלום. 

אני רוצה לבכות על הקשר הזה. אני רוצה להתאבל על התמימות שלי. אבל לא מצליח לי. ומפחידה אותי האגישות הזו. אני כועסת על האדישות הזו יותר מעל הכאב שהקשר הזה הביא לי. מחר אני יוצאת כנראה לבירה עם בלןר חדש, מעניין, שכנראה נתאכזב אחד מהשניה. הוא גם לא נראה מעוניין כל כך, לפחות לא ברמה שבה אני מסוקרנת ממנו.  

במסיבת הרווקות של דשה שיחקנו במשחק, בו אנחנו צריכות להסתדר בשורה לפי כמות הגברים שהיו לכל אחת. למישהי היו 82. לי רק 5. הייתי השניה מהסוף. אבל היו כמה, שהרגישו כמו הרוב, שכנראה לא יגדילו את המספר. לעומתי. וזה גרם לי להיות מאוד עצןבה בימים האחרונים. ךא כי כמות הגברים אומרת עלי משהו, או מלכלכת אותי, חלילה. פשוט ההבנה שאני עוד לא שם. אני עוד אקשר, אני עוד אאלץ להפתח, אני עוד אתאכזב, ובמסיבת הרווקות הבאה - שלא תהיה כמובן שלי! - אני העמוד קצת יותר במרכז. קצת פחות תמימה. קצת פחות מאמינה באהבה.