כי לי יש גלידה בגביע

צמרמורות מתוקות.

אולי?

כמה שאני אוהבת את הקיץ,את השמש הקופחת והבגדים הקצרים והחול הרותח,ארטיקים בלי סוף ושיזוף ואיך אפשר לשכוח את זה שתמיד מרזים.אין כמו החורף.השמיים רק התאפרו להם במעט וכבר עטיתי סוודר על גופי לו רק לשם התחושה.נעשיתי רומנטית,שברירית ורגישה מתמיד,מחויכת.

מפחדת לומר את זה ואז לשמוע דפיקות בדלת מסיבות שסותרות,אבל בכל זאת,למה לא?-

טוב לי,עם מה שאני עושה עכשיו,עם איפה שני נמצאת עכשיו,עם מי שאני נמצאת עכשיו,עם איך שאני עכשיו.אני חושבת שההחלטה להישאר בבית ולא לנסוע לאילת בסופש הזה הייתה החלטה מצוינת.שקט פה,רגוע,שלו.יש לי זמן לעצמי ולמחשבות שלי והתנתקות קצת מהכל.לא שלא טוב בבית אבל אם כבר שלוה אז עד הסוף.

הנה היא שוב פוצעת,אדישות מובנית שפיתחתי לי.נשק אטומי,פצצת אלימות,מסכת הגנה.אני לא ארצה אותך עכשיו כדי שבחדר לא יעלה הד שברירי ליבי המדמם פיסות פיסות על הרצפה.לא רוצה להישבר,לא רוצה ךהיגמר,אז אני נאטמת.לציפורים שמתדפקות על החלון כל בוקר בנעימות אביב פורח.מגחליליות שמרחפות בחושך,מדליקות את החושך אט אט.לצמרמורות שעולות בי עם תחושת ידך על ידי,או גבי או משהו.לדפיקות הלב המרצדות מתוך כל שריר ושריר בי.

אני משקרת לעצמי כדי לא להיפגע,אני בעצם

                                                       קצת אוהבת אותך.