עדי בעולם

אחד הזכרונות הפיזיים שנותרו לי מתקופת חיי בשבדיה הוא אוסף קישוטי הכריסמס שלי. ובאמת, הייתי משאירה אותם מאחור, כלומר בשבדיה, אבל נראה לכם?? השקעתי זמן וכסף בבחירה של כל קישוט מפונפן לעץ, וכשאני אומרת זמן וכסף אני מתכוונת ליותר מדי זמן ולהרבה יותר מדי כסף. בקיצור, זה שלי וזה חזר איתי לארץ.

אלא שאין לי מה לעשות עם זה בארץ. כשפרקנו ארגזים בדירתנו המשותפת שלפתי מאחד הארגזים את מנורת הכריסמס שלי. מדובר במנורה שממש דומה לחנוכיה, רק שהיא לא. בשבדיה נהוג לשים אותה על אדן החלון בערך כל דצמבר, והיא מאוד מחממת את הלב בימים הקפואים והחשוכים האלה.

אלא שפה, כידוע, לא קפוא, לא ממש חשוך, והכי חשוב, לא שבדיה. בקיצור, כששלפתי את המנורה, האופנוען נעץ בה מבט ואמר: מה זה צריך להיות?

בניסיון קצר לעבוד עליו אמרתי: חנוכיה?

הוא תקע בי מבט שפירושו "גיברת, נראה לך?", ואמר: האם אי פעם הצלחת למכור את קישוט הגויים הזה למישהו כחנוכיה?

לסבתות שלי, לחשתי.

לא לי, הוא סיכם.

בקיצור, חטפתי נאום שלם על זה שאנחנו יהודים, ואנחנו לא צריכים קישוטים של כריסמס, ושאם אנחנו רוצים לקשט משהו יש לנו את סוכות (פחח), ושלל ציטוטים יהודיים כשרים שלא שמעתי מאז ימי שיעורי תושב"ע ואחירם המורה הדתי שניסה לשכנע את הבנים בכיתה לבוא עם כיפה ואת הבנות בחצאיות (פחח).

כיוון שלא היה לי שום תשובה שלא תציג אותי - שוב - כעוכרת ישראל, מתייוונת, זוללת סושי לא כשר ובאופן כללי מתחנפת לגויים, ויתרתי על כריסמס. איפסנתי את הקישוטים בקופסה, והסתפקתי במבטים עורגים בתמונות מחו"ל ששלחו לי חברים שלי. (אימייל משרה האיטלקיה: אוטוטו אנחנו קונים עץ, אני עסוקה בקניית המתנות, איזה כיף לשתות גלוג בימי שלג, בלה בלה בלה. מפרגנת ).

עד היום. היום התקשר האופנוען מהעבודה, שפוף משהו. "דיברתי עם קולגות בלונדון ובפרנקפורט", דיווח לי, "הם בדיוק הולכים ליריד הכריסמס המסורתי, ואיך בא לי את הנקניקיות שמוכרים בירידים האלה".

רגע, אמרתי, אתה מודה שגם אתה מתגעגע לכריסמס?

קצת, לחש.

בחצי שעה שלקחה עד שהוא הגיע הביתה כבר הדלקתי את המנורה על אדן החלון ושמתי את הדיסק המתאים (כן, יש לי אוסף משולש של שירי כריסמס. יש למישהו בעיה?). זה הצחיק אותו כשהוא נכנס הביתה.

ובסדר, בסדר, מחר אני אוריד את תערוכת הכריסמס הזו.

בתמונה: חנוכיית כריסמס

(כן, אני יודעת שחסרים לה קנים בשביל להיות חנוכיה)

אני רוצה לומר משהו על קבצנים. בדרך כלל, כשמדובר בנרקומן התורן עם שלט "בס"ד רחמנות יהודים יש לי חמישה ילדים + איידס" אני קצת פחות מתרשמת, אבל יש את הזקנים. הזקנים האלה שמנגנים, בדרך כלל בכינור, אבל יש גם אקורדיאון וראיתי גם צ'לו. זה קורע לי את הלב. אני תמיד עוצרת ונותנת להם כסף. והם אומרים תודה, ואני מקפידה להסתכל להם בעיניים ולחייך, ולומר תודה גם כן. בדרך כלל בא לי גם לבכות.

יש בסנטר אחת קבועה, זקנה עם כינור, עומדת ליד המקום שבו עמד המשביר. היא תמיד שוברת לי את הלב.

אין לי ממש פואנטה. אתמול פשוט הייתי בקניון רמת אביב, ובכניסה האחורית, זו שליד החנות הזו שמתקנים בה נעליים ומפתחות וליד הבנק והסופר, עמד זקן וניגן בכינור. ואנשים עם שקיות מחנויות יקרות ואימהות עם ילדים עברו לידו ומיהרו הביתה ולא נתנו לו כסף. הרגשתי כל כך רע שמייד נתתי לו כסף. הוא גם ניגן מוצארט, אחת היצירות שאני הכי אוהבת, אז בכלל נחנקתי קצת.

אוף.

אני מנסה לסיים עם משהו אופטימי, אבל האמת שבדיוק נותרתי בלי אנקדוטות משעשעות (לא ראיתי את אחינו הקטן כבר שבוע וחצי). אז רק אציל קצת את תדמיתי השטחית ואציין שאני מאוד מחכה לתחילת העונה ביס, ואני תוהה לעצמי אם הם מתכוונים לשדר את שושלת טיודור מחדש כי לא ראיתי, ואני גם מקווה שהם יעשו ריראנז של כל "גיבורים" כדי שהאופנוען יוכל להשלים ואז נוכל לראות את העונה החדשה ביחד. כן, שטחיות.

נ.ב

מתי חנוכה? נורא בא לי לקשט איזה שיח.

וגם מאוד טעים לי הסופגניות. אעפ"י שממש יקר, האלה השוות של רולדין. קניתי שלוש ורק בבית קלטתי שזה 7 שקלים לאחת קטנה.