עדי בעולם

את בוקר שישי פתחתי בהשתתפות בחתונה. אני מודה שאני לא מתה על חתונות - מאות אנשים, מוזיקה רועשת, שתי שמלות באלפי שקלים,  סידורי פרחים שאף אחד לא זוכר וכו. האנרגיה המיותרת והכסף המיותר שנשפכים על האירועים האלה לא מובנים לי, זה הרי בבסיס טקס בין שני אנשים שאוהבים, לא עדיף לחגוג אותו באירוע קטן, אינטימי, רק עם אנשים שאתם באמת מכירים?

אז אני שמחה לומר שהחתונה הפעם הייתה שונה מהרגיל. 11 בבוקר יום שישי, 60 מוזמנים, ללא דיג'יי ורחבת ריקודים, רק שירים שהחתן והכלה (שהיא האישה ששיכנעה אותי לפתוח בלוג, אי שם לפני כמעט חמש שנים, בטענה שכדאי לי לכתוב ברשת חוויות משבדיה) אוהבים. היה נעים ושלו, השמלה הייתה של נעמה בצלאל, כלומר יפה ולא יקרה מדי, נעלי הכלה היו אדומות (צל"ש!) (וכן, אנפוקוסד, אני יודעת מי עוד נעלה נעליים אדומות בחתונתה), הקהל היה בעיקר בני משפחה וחברים קרובים, והכל היה רגוע. ככה כיף.

רגע לפני החופה, החתן פורש את ההינומה.

מזל טוב חגית.

(הלינק מוביל ישירות אל הפוסט שבו היא מחביאה את הצעת הנישואים בסופו. את לא יודעת שכותרת שמים בהתחלה?)

"שמפניה ליצ'י זה כל מה שאדם צריך כדי לפתוח את הבוקר שלו"

(מארי אנטואנט בעולם)

כן, שוב פתחתי השבוע את הבוקר במאנטה ריי. פשוט הייתה לי אורחת מחו"ל וזה נראה לי מקום הולם לקחת אותה (ותירוץ מצוין לשבור את מדיניות החיסכון במיתון).

(אני מתה על זה שעם כל הפנסיות של המסעדה הם עדיין חברותיים לחתולים. החתול הזה היה כה שבע שאף על פי ששולחנות אחרים הציעו לו אוכל, הוא נשאר לידינו רק בשביל הליטופים).

אחרי חודש וחצי סיימתי סוף סוף את Night Watch של שרה ווטרס. איך לומר את זה במילים עדינות-נוט - היה קשה ואני לא ממליצה. על פניו דווקא נשמע ספר מבטיח, המספר על לונדון בימי הבליץ ואחריו. הוא שייך לספרות ההומו-לסבית, ואני דווקא מחבבת את זרם האמנות הזה ("הר ברוקבק" הוא אחד מסרטי האהבה הכי מרגשים בעיני), אבל הדמויות לא מעוררות אמפתיה בכלל אלא הן שוב מז'אנר הדמויות שבא לכם להעיף להן סטירה כדי שיתעוררו ויתחילו לחיות כמו שצריך (לזרוק את האהבה שפוגעת בהם/להתאושש מחוויה קשה ולצאת לחיים האמיתיים/ללכת לטיפול ודחוף). ומילא הדמויות, אבל הספר איטי ולוקח שנים עד שקורה משהו. זה מתואר על ידי המבקרים כ"מלא אווירה", ואני הייתי מקצרת ואומרת "מלא אוויר".

הספר אגב תורגם לעברית ושמו "משמר הלילה". אך שוב, קראו רק אם אתם מתים על תיאורים של לונדון, מתים על שנות ה-40 וגם לא מתעקשים להזדהות עם הדמויות.

וכל ההקדמה הספרותית הזו היא כדי לציין שמועדון הספרים שמארגנת קוקס קורם עור וגידים. אני עוד לא יודעת אם אוכל להגיע למפגש הראשון (זמן, עבודה וכו), אבל הספר שנבחר למפגש הראשון הוא "אלגנטיות של קיפוד", שאני מודה בבושה שעד שיח המיילים של המועדון בכלל לא שמעתי עליו. אבל הוא נשמע מבטיח, ולכן כרגע רשימת הספרים שאני רוצה לקנות/להשיג נראית ככה:

"נערה עם קעקוע דרקון" - שגם חבריי הישראלים וגם חבריי השבדים המליצו, וחוץ מזה אני נוטה לקרוא ספרים סקנדינבים בשל סיבות נוסטלגיה. אני מודה שהתלבטתי לשנייה אם לקנות אותו פשוט בשבדית ולעבוד קשה, אבל אז בחרתי בדרך הקלה. ממ.

"אלגנטיות של קיפוד" - כאמור, המועדון וכו

"הדרך" - עושה רושם שכל המחלקה שלי בעבודה קראה אותו וכולם מתעלפים

היו עוד כמה אבל שוב מכה בי האלצהיימר. ואני שולחת מכאן קריאה לחברותיי - אנא הצילו אותי מבזבוז מעותיי המעוטות ואם יש לכן את אחד מהספרים האלה אשמח לשאול אותו. תודה.

וכן, אני עדיין מתכננת פוסט ספרותי מורחב יותר על "משימות מיוחדות" של אקונין ועל "חייו המופלאים והקצרים של אוסקר וואו". וגם "האבודים", אם אצליח לסכם אפוס כה מופלא.

וגם בערב נדיר שבו גם אני וגם האופנוען לא עבדנו הצלחנו ללכת לסרט. הלכנו ל"ממזרים חסרי כבוד", ובתור חובבי טרנטינו וגם דור שלישי (אני) ושני (הוא) לשואה היינו מלאי ציפיות. והיה פשוט כיף. ממש מומלץ!

ולמי שראה יש לי רק שתי מילים לומר - בון ג'ורנו! (לקרוא במבטא אמריקאי כבד. רק אצל טרנטינו הרגע הכי מותח הוא גם ההפוגה הקומית המשעשעת ביותר).