כבר הרבה זמן שאני רוצה לראות את גולדרס גרין, שכונה בצפון לונדון שהיא שם נרדף לריכוז הישראלי בעיר. צירוף מקרים של בדיוק נגמרה לי הטחינה הגולמית שהבאתי מישראל וגם יום העצמאות התקרב וזה זמן טוב לספיישל יום העצמאות בבלוג, הביאו אותנו לצאת לסיור בשכונה.
באופן כללי יהודים וישראלים נוטים לגור יותר בצפון לונדון, וגולדרס גרין מפורסמת בהיותה השכונה הכי ישראלית. עד כמה ישראלית? ובכן, יש שם סטימצקי.
(צילום: האופנוען)
כן כן, חנות ספרים בעברית באנגליה. מגניב.
כבר על תחילת הביקור נתקלנו במשהו שלא רואים בדרך כלל בלונדון. מכונית חלפה ברחוב הראשי, מישהו מהמדרכה סימן לה שלום, והנהג פשוט עצר באמצע הנתיב והם התחילו לדבר.
(צילום: האופנוען)
למקרה שיש ספק הם דיברו בקול כל כך רם בעברית, שלא הייתה שאלה מאיפה הם.
על כל פנים, נכנסנו לאווירה ישר, וכבר התבדחנו שזה יהיה רק הולם אם נחנה על המדרכה. אבל לא חנינו על המדרכה, חנינו בחניה נכונה ושילמנו במדחן כמו החננות שאנחנו. במילא זה מה שהיינו עושים גם בישראל (אני אפילו קצת מתגעגעת לסלופארק הנוח).
ומה אני אומר לכם, יש שם הרבה סיבות להרגיש ישראלים. מעבר לזה שעל חצי מהמקומות יש סמל כשר, לחלק מהמקומות יש פשוט שם נורא ישראלי.
נכון שבאותה מידה התמונה הזו יכולה הייתה להיות מצולמת באלנבי?
גם אם לא עולים על זה במבט ראשון, השם של המסעדה הסינית הזו הוא בעברית (צילומים: האופנוען)
וגם בלי שם מאוד ישראלי יש המון חנויות עם שלטי כשר:
ואחרי הרבה זמן בלי שיצא לי להיתקל, יהודים דתיים.
(צילומים: האופנוען)
על כל פנים, אם לחזור לטחינה, אמרו לי שהסופר "ירדן" מלא בכל מוצר ישראלי שאני יכולה לחשוב עליו, ולכן בטח גם תהיה שם את הטחינה שלי, כלומר טחינה גולמית משומשום מלא (גולמית רגילה מצאתי גם בסופרים רגילים). הקופסה השנייה שהבאתי איתי מהארץ בדיוק נגמרה.
ואכן, חטפתי חתיכת דז'ה וו לשופרסל כשנכנסתי לשם.
עכשיו אני מבינה שיש שם מוצרי מזון ישראלים, עניין של כשרות וגם של טעם אני מניחה, אבל למה לעזאזל צריכים דברים כמו רדיד אלומיניום ישראלי או תבניות חד פעמיות שעשו את כל הדרך מעבר לים? (ויש אגב גם אבקות כביסה ישראליות וכאלה).
והקטע המוזר הוא שחלק גדול מהמוצרים שם דומים מאוד חיצונית לאריזה הישראלית המקורית, אבל כולם מיוצרים בידי איזו חברה אלמונית בשם "המותג". הה?
על כל פנים, מצאתי שם שני סוגי טחינה גולמית, שאף לא אחד מהם עשוי משומשום מלא. באסה.
עם זאת, קניתי ביסקוויטים, ועל כן כבר עשיתי עוגת גבינה וביסקוויטים (בצירוף פודינג אינסטנט וניל לגמרי ישראלי שרכשתי בסיינסבורי'ס הממש לא ישראלי), והיום אירחתי פה לפליידייט אמא הולנדית שמאוד התלהבה מהאיזראלי צ'יז קייק.
וקניתי גם מטבוחה, ברגע של התלהבות מכל השפע הישראלי, מה שהתגלה כהחלטה מצוינת כי בדיוק באותו הזמן נכנס האופנוען למאפייה ממול, ובגלל שהיה שישי בצהריים התמלא כולו ברוח שבת יהודית וקנה לנו חלה, קלועה וזהובה. ומתברר שמטבוחה הולך מצוין עם חלה! ובאותה הזדמנות כבר פיתחנו את הטעם הישראלי של גומבוץ ונתנו לו לטעום, והתברר שהוא אוהב מטבוחה. סבבה.
ואגב, זה לא שגרים שם רק ישראלים ויהודים, זו עדיין שכונה בריטית לכל דבר.
(צילום: האופנוען)
בכל מקרה, היה מאוד מעניין, ובאמת הרגיש קצת כמו קפיצה לישראל, עם כל דוברי העברית מסביבנו והמוצרים המוכרים. אני עוד אשוב, נגמרת לי המטבוחה ודי התמכרתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
