עדי בעולם

אז יום ההולדת שלי חלף לו לפני שלושה שבועות. העניין הוא, שימי הולדת זה לא אותו דבר כשיש לכם ילדים. רק לפני שלוש שנים חגגתי יום הולדת 31, כלומר 35, ואומנם הייתי בהריון אבל כידוע כשהילד בפנים עוד אפשר לישון, לפחות עד השליש השלישי, ואת יום ההולדת ההוא חגגתי במיטב המסורת. כלומר בין היתר היו בו המרכיבים הבאים: יקיצה טבעית, בראנץ' במאנטה ריי עם חברות על (שלוק מ)שמפניה ומיטב המאזטים, איסוף איחולים בפייסבוק בניחותא וארוחת ערב חגיגית במסעדה כשכולי נינוחה, רחוצה, מבושמת, מאופרת ולא לחוצה על הטלפון בשביל לראות אם יש הודעה מהבייביסיטר.

כמות הדברים שעשיתי מהרשימה הזו ביום הולדתי האחרון: 0.

האמת, אמרתי לאופנוען, אני לא מפתחת שום ציפיות. ברור לי שלכבוד יום הולדתי אני אושכם בשש בבוקר ישירות לחיתול מלא קקי. כך שכשזה לא קרה, או יותר נכון, רק חלק אחד מזה קרה, זה נראה לי כמו "שיחקתי אותה! ישנתי עד עשרה לשבע ולא העירו אותי בשש! זה יום ההולדת הכי טוב ever!"

חגיגות יום ההולדת החלו למעשה יומיים קודם. חגית חברתי הייתה כאן וערב לפני שנסעה יצאנו שתינו למסעדה מעוצבת להפליא, הזמנו שמפניה והשקנו מזל טוב עתידי. חזרנו מהמסעדה והיא נתנה לי את המתנה שהיא הביאה מישראל. עגילים באמת יפים.

אני (מופתעת): הם מאוד יפים

חגית: תודה תודה

אני: את יודעת שאין לי חורים באוזניים, נכון?

ההלם על הפנים של חגית - פרייסלס.

הלם - כי אם יש מישהי שמכירה כל דבר עליי - זו חברתי הטובה עוד מהתיכון, כלומר חברה שלי כבר 21 שנה. הרגיש לי כל כך טוב לראות שאני לא היחידה פה שסובלת מטמטמת

על כל פנים, כשגמרתי לצחוק אמרתי שאני הולכת להביא מצלמה.

חגית: למה?

אני: כדי לצלם את העגילים בשביל הבלוג

חגית: נראה לך שתכתבי על זה בבלוג?

הה.

כמה ימים לפני יום ההולדת התקשרה אליי חברתי האמא הגרמניה מהגן ושאלה אם יש לי תוכניות ליום שישי בבוקר, שזה יומיים אחרי יום ההולדת. אמרתי שלא. היא אמרה "תשאירי אותו פנוי, המשך יבוא".

כמה ימים אחרי זה קיבלתי ממנה את הסמס התמוה הבא:

יופי, אמר האופנוען בתרעומת כשהראיתי לו את הסמס, "אני שובר את הראש שבועות מה לקנות לך וחברה שלך מזמינה נער ליווי וסוגרת עניין. ועוד בבית שלי!!".

ואכן, ביום שישי התייצבו כאן האמא הגרמניה האמא הבלגית, נושאות בקבוק שמפניה ומגוון קישים ומאפים. ערכנו ארוחת בוקר לתפארת במטבחי. רק שזה לא מסביר את העניין הזה עם השיערות ברגליים והתחתונים. ב-11 נשמעה דפיקה בדלת. הסתכלתי עליהן בחשדנות. "נו, תפתחי את הדלת, החשפן מחכה ובחוץ קר", הן נזפו בי.

מצאתי בדלת את הבייביסיטר שלי, כולה התנצלויות שהיא פה בלי שביקשתי, אבל החברות שלי איימו עליה שהיא חייבת לבוא. בעוד אני מנסה להבין מה קורה, היא לקחה את דובוש ואני נסחבתי אל מחוץ לבית, לאוטו של אחת מהן.

נלקחתי אל ספא. כמו שאנחנו עומדות לצאת מהאוטו אני רואה שכל אחת מהן נושאת תיק גב. מה יש לכן בתיק? שאלתי. בגד ים, הן ענו, הרי פאדיחה להסתובב עירומות שם. "אבל לי אין בגד ים", הערתי בפאניקה קלה. הן החליפו ביניהן מבטים מאשימים: "את היית אמורה להגיד לה על בגד הים", "לא, את היית אמורה להגיד לה על זה, אני אמרתי לה על השיערות ברגליים". בעוד הן לא מסכימות התחשק לי להרוג אותן, אנטישמיות, מה זה משנה אשמת מי זו, אני עכשיו תקועה בלי בגד ים. שטויות, הן העמידו פנים שהן לא אמרו הרגע שפאדיחה בלי בגד ים, תסתובבי עירומה.

מהמם.

טוב, אני סתם מתלוננת. התברר שלא חייבים ג'קוזי, וממילא מקבלים חלוק. עשיתי מסאג' וטיפול פנים, וכנראה שהיה מצוין, אני לא יודעת, נרדמתי בשניהם. כאמור, קמתי ממש מוקדם בשנתיים ומשהו האחרונות...

בערב סיפרתי לשירה בהתלהבות על איזה יום נהדר היה לי בספא. "אני לא מאמינה!", אמרה לי בתרעומת, "זו המתנה שגם אני קניתי לך! באיזה ספא היית?". אמרתי לה את שם הספא. "אני לא מאמינה", אמרה לי בתרעומת, "זה הספא שקניתי לך בו את הקופון!". גרייט מיינדס ת'ינק אלייק וכו. דווקא שמחתי, אני ממש אשמח לישון בעוד מסאז'. מממ.

(אין מה להתפלא בעצם שהן חשבו על אותו דבר. כל הקטע של בודפשט, עם בתי המרחץ, הופך את בילוי הספא לאחד הדברים הפופולרים פה).

חברותיי המהממות מישראל לא שכחו אותי גם הן. עם גילה הגעתי להסדר מצוין לכבוד יום הולדתי, שלא אתחיל לפרט אבל אציין שמה זה כיף לקרוא מוסף הארץ. טוב, ולאשה גם.

איריס ושני שלחו לי מתנה עם חגית. שבוע אחרי כבר השתמשתי בה:

מעמד לקאפקייקס. ולידו מעמד הקאפקייקס שקיבלתי מחגית. גרייט מיינדס #2.

כמו שאתם רואים, אני דווקא צריכה שניים*, וכיוון ששניהם ממש יפים בעיני, אני מרוצה.

* בתחילת השנה הצטרפתי לקבוצת אימהות שעושה פליידייטס קבוצתיים אחת לשבוע בביתה של האמא התורנית. הכל נראה לי מצוין, דובוש זכה להתרועע עם תינוקות בני גילו ואילו אני נהניתי ממזנון משו משו בכל פליידייט. באיזשהו שלב התחלתי לתהות למה בעצם יש כל כך הרבה מאפים בכל מפגש, וגיליתי שמדובר במפגש פליידייט/אפייה. כן, כל אמא מארחת מתבקשת לאפות בעצמה לפחות שלושה סוגי מתוקים. התחשק לי לפרוש במקום וגם לא לדבר לנצח עם החברה שצירפה אותי, אבל זה היה קצת שקוף מדי לפרוש שבועיים לפני שהגיע תורי לארח. אז לפניכם התוצאה.

ובנוסף גם הספר ימים יגידו של ג'פרי ארצ'ר, שאני מאוד סקרנית לגביו.

ואקנח בתובנה שהיכתה בי רק לפני זמן קצר בעודי נאבקת בפיג'מה:

- לעולם תגלי שסגרת את התיקתקים למטה בבגד הגוף שלהם עקום, כלומר התחלת באמצעי מצד אחד.

- ככל שהתינוק יותר חסר סבלנות, כך קטן הסיכוי שלך להצליח לסגור את כל התיקתקים במכה ראשונה. אם הוא כבר בוכה אז יש 100% סיכוי שתיפגשי עם התיקתק מהגיהינום שמסרב להקליק עם מקבילו.

היו לי אגב מאות תובנות בחודשים האחרונים, מספיק כדי למלא לכמה פוסטים את פינת החוק מרפי לתינוקות שלי, אלא שברור ששכחתי את כולן שנייה אחרי שציינתי לעצמי "זה לבלוג". אז איאלץ לסיים כאן, בלב שמח ובמוח ריק. שיהיה לכם לילה טוב. ובמילה לכם אני מתכוונת לי. עלק. פחח.

עריכה מאוחרת:

רגע רגע, נזכרתי במשהו. לפני כמעט חודש טליק ואיריס העבירו לי שרביט מוזיקלי, אלא שלא היה לי זמן להתייחס לפרויקט ולכתוב פוסט ראוי. אז במקום זה אני אשים כאן וידיאו של השיר הכי יפה ששמעתי לאחרונה.