עדי בעולם

בינואר שוב הגיעה עת השבוע הבינלאומי בגן. שוב התבקשו כל הורי הגן לתרום מזמנם ובוא לספר לכולם על המדינה שהם באים ממנה. בשנה שעברה כולם פשוט הביאו דברי מתיקה אופייניים למדינה שלהם והסתפקו בהאבסת הילדים בסוכר, מה שהבטיח שקט לכולם, אבל הפעם הגננות ביקשו שנעשה פעילות שקשורה למדינה.

מייד התחכמו כולם. האמא הבלגית אמרה שאין בעיה, היא תבוא ותכין עם הילדים וואפלים בלגים. והאמא האיטלקית אמרה שהיא תכין עם הילדים פיצה. והאמא היפנית אמרה שהיא תכין עם הילדים סושי. בקיצור, נראה לי שהבנתם את הקטע. הן שוב החליטו לשחד את הילדים עם סוכר/אוכל טעים, רק במסווה של פעילות.

מה שהותיר אותי עם הדילמה הרגילה: מה לעזאזל אני אמורה לעשות איתם? בשנה שעברה הבאתי עוגת גבינה וביסקוויטים והצגתי אותה כ"עוגה ישראלית". שזה שקר כלשהו אבל עבר. אבל מה אני יכולה להכין איתם השנה? אפשר לחסוך כאן את הדיון הרגיל על מהו אוכל ישראלי. אני אסכם: אין כזה דבר. ישראל היא מדינה של קיבוץ גלויות, אין לה אוכל מסורתי שכולם אוכלים, פרט אולי לאוכל חגים ספציפי, וכבר הבאתי לביבות לחנוכה. האוכל המסורתי בישראל הוא מה שבישלו בבית סבתא, ובמקרה שלי, זה אומר להציע לילדים לגלגל קניידלעך, לשבץ גזר בראש הגפילטע או לחתוך פירות לקומפוט. בקיצור, שום דבר שיהפוך אותנו לפופולרים.

(ולאחר קריאת קצת תגובות אני צריכה אולי להבהיר: פלאפל, כמה שזה טעים ופופולרי בארץ, הוא לא ישראלי. הוא אוכל ערבי ששמחנו לייבא משכנינו. אבל יש בגן ילדים ממדינות ערביות וההורים שלהם מביאים פלאפל, חומוס, טחינה וכו. אין לי מה לטעון שזה ישראלי)

אחרי שלא הצלחתי לחשוב על איזו פעילות אני יכולה לעשות עם הילדים שתהיה מאוד ישראלית, שאלתי את הגננת אם אפשר פשוט לבוא ולהקריא להם ספר ישראלי (בתרגום לאנגלית), והיא דווקא שמחה שיהיה משהו שלא קשור לאוכל. וכך הורכב זמן הפעילות שלי עם הילדים מזה:

שיחה קלה על עברית, ולימוד המילים "שלום" ו"אמא".

קריאת ספר הילדים הישראלי הפופולרי שאין ילד בישראל שלא מכיר אותו (ציטוט מתוך נאום השיווק לגננות)

 The Lion Who Liked Only Strawberry

אותו קראתי תוך תרגום סימולטני והדיפת הפרעות לא צפויות. דוגמאות להפרעות הלא צפויות: אני מקריאה איך הלביאה אומרת לבנה האריה שאין ביער תות, אבל יש פטל, שזיפים, סיגליות וכו, כשאחת הילדות מעירה לי תוך שהיא מצביעה על הציור:

it's not raspberries, it's blackberries

הסכמתי איתה שייתכן שהלביאה התבלבלה ועכשיו חמודה, די להתחכמויות ולהיות בשקט בבקשה, אין לי כוח לסמרט אסס.

או בהמשך הרשימה הזו, שם יש אורז, צ'יפס, קבב וכו, נזכרתי שנייה לפני שהקראתי את זה שרוב הילדים לא יהיה להם מושג מה זה קבב. ועל כן שמעו הילדים שביער יש אורז, צ'יפס, מיטבולס, וכו.

על כל פנים, הספר זכה להצלחה כבירה, ולכן הרגשתי מעודדת לעבור לדבר הבא שהבאתי, אותו דבר כמו בשנה שעברה, כלומר ריקוד לצלילי השיר הישראלי הפופולרי

hands up, on the head, on the shoulders, one two three

היה מצחיק, הילדים ממש התלהבו, הגננות גם, ואפילו דובוש מחא כפיים כשצריך.

לקינוח רימיתי והגשתי עוגת גבינה עם ביסקוויטים, העוגה הישראלית הכי טיפוסית שאין חגיגה בלעדיה (ציטוט מתוך הנאום לגננות), שהילדים יזכרו שגם ביום של ישראל פיטמו אותם בסוכר.

טוב, הרגשתי שהיה סבבה. ואז החלו להגיע הדיווחים על הימים האחרים.

האמא היפנית הלבישה את כל הילדים בג'ינבי, קימונו לילדים.

כל הבנות לבשו אדום, כל הבנים צהוב.

אחרי זה היא פרשה על השולחן את כל מה שצריך לסושי:

(חסר בתמונה - האצות. אבל היו)

ולימדה את כולם לגלגל סושי ולאכול אותו. מה אני אגיד לכם - הילדים התעלפו מזה. הם כולם גלגלו בהתלהבות ואז אכלו את הסושי שלהם בלי להשאיר פירור. יש תמונות מהיום הזה שהם מנשנשים אצות. מי היה מאמין. מאז כולם מבקשים שיהיה סושי בגן לארוחת צהריים.

כולם, חוץ מגומבוץ. כי אמא של גומבוץ, הסובלת מטפשת בלתי נגמרת זה שנתיים ומשהו, קמה ביום היפני, הציצה החוצה והתבאסה לגלות סופת שלג. וכיוון שבסופות שלג אני לא נוהגת, ולא היה לי כוח לדחוף את שניהם בעגלה את המרחק הלא קטן אל הגן באמצע סופת שלג, הכרזתי על יום כיף לגומבוץ, בלי גן. היה סבבה, רק ששכחתי שזה היום היפני. ובאמת, אם יש משהו שאנחנו ממש רוצים זה שהילדים שלנו יאהבו סושי. אז הנה הם מקבלים שיעור סושי הכי אותנטי שיש, וכולם משכנעים את כולם לאכול ומתאהבים בזה, ורק הילד שלי לא שם. רררר, איזו טיפשה אני.

טוב, למחרת קמתי אל שמיים חלקים, וכך זכה הגומבוץ להגיע לגן, אל היום הבלגי. האמא הבלגית הכינה מבעוד מועד בלילה לוואפלים (כי המתכון דרש שעתיים לפני במקרר), אבל הביאה איתה חומרים לבלילה שהילדים יעשו בעצמם (כדי שהם יוכלו להרגיש שהם עושים משהו ואז היא תשלוף את הבלילה מהמקרר במקרה הכינותי מראש), וגם סחבה מכשיר מיוחד לוואפלים, וכולם נהנו תועפות.

אני: גומבוץ, מה עשית היום בגן?

גומבוץ: וואפל!

אני: ומה עשיתם חוץ מזה?

גומבוץ: וואפל עושים מקמח!

אני: ומה אכלתם לצהריים?

גומבוץ: וואפל!

אני: אהה. ומה אתה רוצה לארוחת ערב?

גומבוץ: וואפל!

אפשר לומר שהוואפל זכה להצלחה.

היום הבא היה היום האנגלי. אבא אנגלי של ילדה אחת ואמא אנגליה של ילדה אחרת הכינו ביחד מסיבת תה מהממת. הם סיפרו להם על המלכה, הביאו כתרים שהילדים יקשטו, ואז כולם לבשו כתרים עם מסיכות של המלכה ובעלה. היה מצחיק.

מייד אחרי זה התיישבו כולם למסיבת תה שבה הוגש שורטברד. למותר לציין שהילדים מה זה התלהבו וכו. יופי.

יום אחרי זה הגיע היום ההודי. האמא ההודית הלבישה את הבן שלה בבגדי מהרג'ה חמודים, וגם סחבה את האבא ההודי, וביחד הם עשו הצגה שלמה שקשורה איכשהו לסיפור ידוע מהמסורת ההודית. אין לי מושג מה היה הסיפור, אבל מהתמונות שראיתי מדובר בחתיכת הפקה שהיא עשתה שם, וזה נוגע לאיתני הטבע, כי באחת התמונות היא מחזיקה ענן מחומר לא ברור בגודל עצום עם ברק לידו, ובתמונה אחרת בעלה מחופש לשמש והיא מחופשת לחושך, או משהו כזה, שדורש הכל שחור.

אחרי ההצגה המושקעת היא הגישה לילדים ארוחה הודית שלמה, כל מיני כופתאות ואורז ורטבים שהתייבש לי הפה רק מלראות. ב-רור שהילדים נהנו וכו.

האמא הבלגית השנייה נזכרה בינתיים שהיא מיעוט פלמי לאומני, ועל כן ביקשה מהגננת לעשות יום הולנד, כי היא הולנדית ולא בלגית או משהו כזה. בקשתה אושרה כי מה איכפת לגננת, וככה היא הופיעה בגן מצוידת בים אביזרים של הארנבת מיפי

שהיא סוג של אייקון הולנדי. הילדים לבשו אוזניים של מיפי, עשו ריקוד של מיפי, ראו סרטון של מיפי, צבעו דפים של מיפי, וכו.

טוב, בכך נגמר השבוע ואפשר לסכם: איזה מזל שהייתי ראשונה ולא איבדתי אומץ למראה ההפקות המושקעות האחרות. כמובן שאם למישהו יש רעיון מה אפשר לעשות בשבוע כזה, שהוא פעילות שאינה קשורה לדת אלא לתרבות (מזון, מנהג חברתי, ריקוד, מה שיבוא), בבקשה להגיד. שיהיה לפעם הבאה וכו.

(עוד תוספת: עלו בתגובות גם הצעות לט"ו בשבט, שנכון, זה באמת ישראלי וגם בטיימינג מעולה. ואפילו חשבתי על זה, לעשות נטיעות קטנות. אלא מאי? כבר כמה שבועות שהטמפרטורה לא עולה על אפס, והקרקע פשוט מכוסה בשכבת קרח. אין דרך אפילו להסיר אותו כדי לנסות לחפור בו. לא היה פרקטי לעשות נטיעות...)