עדי בעולם

לא מזמן חגגנו האופנוען ואני יום שנה. השנה החלטתי לגוון ולא להזכיר לאופנוען ערב קודם שמחר יום השנה שלנו (ולצפות בו מחוויר קלות ורושם לעצמו מנטל נוט "לקנות פרחים!!! לא לשכוח פרחים!!!"). אז השנה הגשתי לאופנוען מתנה קטנה ואמרתי במתיקות: "יום שנה שמח!". ציפיתי שאראה אותו מחליף צבעים ומתחיל לגמגם שהוא שכח את המתנה במשרד, אבל האופנוען התעשת מהר מהצפוי וירה בחזרה: "זה לא ששכחתי, אני מתכנן לקחת אותך לאירוע אבל זה קורה רק בעשירי באפריל אז תצטרכי לחכות עד אז".

הופה, תשובה לא צפויה.

למחרת נפגשתי עם חברותיי אימהות הגן וסיפרתי להן שבעשירי באפריל אני נלקחת לאיזה אירוע לא ברור לכבוד יום השנה. חברותיי האימהות, שכולן כמוני, כלומר שמו את הקריירה שלהן בהולד בגלל המעבר לחו"ל ומבלות את רוב זמנן עם הילדים, ממש צמאות לאטרקציות רומנטיות, ועל כן מייד נרתמו כולן לגלות מה קורה בעשירי באפריל. הן עשו גוגל מפה עד הודעה חדשה, עם מילות מפתח כמו "רומנטי עשירי באפריל" או "פתיחת ספא בודפשט אפריל", ולא מצאו כלום. הן השביעו אותי לסמס ברגע שאגלה.

ביום שנקבע לקח אותי האופנוען לאירוע המיוחד.

משחק כדור מים קובע בליגה הראשונה בהונגריה. אני ממש לא מבינה איך זה לא עלה בגוגל כשחיפשו משהו רומנטי ביום הזה..

קצת הסברים: בעוד בארץ כדור מים לא אומר כלום לאף אחד, בהונגריה מדובר בספורט ממש פופולרי. האופנוען אפילו שיחק בעצמו, ואז, כשעשה עלייה כנער, הופתע לגלות שזה לא ממש קיים בארץ. הונגריה נחשבת למעצמה של כדור מים, ובסופו של דבר השמועה על הנער ההונגרי שמשחק כדור מים הגיעה לקבוצה הכמעט יחידה בארץ שבטח שמעתם עליה - גבעת חיים, והם צירפו אותו ישירות לקבוצת הבוגרים, בעודו בן 16. וכך נשאר סיפור זה כפולקלור בביתנו, כשהאופנוען מדי פעם מבטיח שהוא ייקח אותי למשחק.

וכך, מסודרת שיער, מפודרת ועם עקבים, ישבתי לי בלב הקהל באולם המהביל, וניסיתי לעקוב אחרי חוקי המשחק. מהר מאוד הבנתי מה האטרקציה שם. "מה את חושבת", שאל האופנוען בחשש, "זו הייתה מתנה טובה?"

וכאילו, נלקחתי למשחק שבו עשרים גברים בנויים לתלפיות לבושים בבגד ים זעיר מהלכים לפניי. מתנה טובה? מתנה מעוללהההה! "בטח!", אמרתי לו, "כל הגברים השווים האלה! כל הכבוד לך על הפרגון!" פיו של האופנוען התעקם קלות. הוא לא חשב על זה.

קצת פירגון לקוראותיי:

כשהגענו למשחק הציע האופנוען שנשב ביציע של האורחים, כי הוא ראה אוהדים של הקבוצה המקומית נושאים תופי טאם טאם גדולים והניח שיהיה שם המון רעש. רגע אחרי שהתיישבנו ביציע "השקט" יותר גילינו שזה מי שיושבים לידינו:

האוהדים הכי שרופים של קבוצת האורחים פלוס תופי הטאם טאם שלהם!

שטויות, תמיד אפשר להסתפק בכתוביות בטלוויזיה, מי צריך חוש שמיעה.

על כל פנים, היה סבבה. בשנה הבאה אני מצפה שהאופנוען יפתיע אותי באיזה משחק כדורגל של גרמניה או איטליה. הם הכי חתיכים.

מסיבת ברביקיו עם נקניקיות על הגריל. האופנוען מתיישב עם צלחת מלאה בין האבא האוסטרי לאבא הגרמני, ובקול הכי תמים שואל: "אז מה בעצם יותר טעים, הנקניקיות האוסטריות או הנקניקיות הגרמניות?"

(היהודים מחרחרים מלחמה באירופה)

ובשעה טובה ובאיחור לא קל בכלל, האביב כבר כאן. ולכבוד זה הלכתי למפגש קבוצת המשחק שלי (כל שבוע אמא אחרת מארחת משהו כמו עשר אימהות עם פעוטות) וגיליתי שהמארחת בעלת חצר מהממת. ככה צריך להיראות אביב:

לחשוב שאני אתגעגע לשמש. מי היה מאמין.

היה לי מלא דברים לומר. אני בטוחה שהם מאופסנים איפשהו בתא חסר שימוש במוחי. אולי אחרי שינה טובה. פלוס מינוס שנה ואני שוב אזכר בזה.