לא מזמן קראתי את ספרו של יו נסבו, איש השלג (Snowman). אני לא יודעת אם זה כבר תורגם לעברית, אבל כמה מספריו של נסבו, סופר מתח נורבגי, כבר תורגמו, אז זה בטח בדרך. מבחינתי מדובר בספר הכי טוב שלו עד עכשיו - זה ספר מתח מעולה. הוא גם מפחיד לעיתים, גם משאיר אתכם במתח ממש עד הרגע האחרון, וגם משלב יפה רגעי עומק של הדמויות עם סצינות אקשן. כשקראתי אותו חשבתי (ברגעים שבהם לא הצטנפתי מתחת לשמיכה בפחד, הוא מפחיד כבר אמרתי) שזה ממש ספר שנועד להיות סרט, ומתברר שאכן, כבר מדברים עליו בהוליווד כסרט. ספר מתח מצוין. מה שכן, רצוי לקרוא משהו מספריו של הארי הולה (דמות הבלש) לפני. הספר רצוף רפרנסים לספרים קודמים. לא חייבים לקרוא את כל הסדרה, אבל אחד מאלה שכבר תורגמו לעברית יכול לעזור.
ועכשיו, לדאונטון אבי.
~ התרעת ספוילרים לדאונטון אבי, עד הפרק האחרון של העונה השלישית (ספיישל כריסמס 2012). אם אתם לא רוצים ספוילר לדאונטון דלגו עד הקו המפריד הבא ~
את העונה השלישית של דאונטון אבי ראינו כבר לפני שנה. אבל את ספיישל הכריסמס לא, פשוט כי הוא לא היה מצורף לדיוידי. עם הזמן שמעתי שהוא כולל סוף רע, וכבר לא כל כך רציתי לראות אותו. אבל השבוע ראינו אותו, ומה אני אומר לכם - רע.
זה לא רק הסוף, שהוא מאכזב ומטופש בעיני, זה הפרק עצמו. הוא משעמם. דאונטון החלה כסדרה מבריקה, שילוב נכון של דרמה תקופתית (לפני ותוך כדי מלחמת העולם הראשונה) עם תלבושות ותפאורה מקסימות, עולם המעמדות הבריטי (אצילים ומשרתיהם) והכי חשוב - קשר רומנטי מעניין. היו כאן שלושה סיפורים רומנטיים מעניינים - זה של האחות הקטנה, ליידי סיביל, שבוחרת לברוח עם הנהג האירי של אבא שלה ולהתחתן איתו, זה של המשרתת אנה שמתאהבת במשרת הנשוי בייטס, והסיפור המרכזי מביניהם, זה של האחות הגדולה, מרי, שמנהלת קשר עם היורש לאחוזה שהמשפחה מתגוררת בה, קשר שכולם רוצים שיצליח, וכמובן שהדרך מלאה חתחתים. אבל אלה היו חתחתים מהנים. אלו ייסורים רומנטיים מקסימים זימנה לנו הסדרה הזו. כשמרי ומת'יו סוף סוף מודים שהם אוהבים אחד את השני ומתחתנים, מרגיש הצופה נחת משל הרגע חיתן את ילדיו שלו. אין כמו סדרות שמצליחות לגרום לצופה להרגיש את הפרפרים הרומנטיים.
אלא ששלוש עונות אחרי, מה נותר לנו מהסיפורים הרומנטים האלה? כאילו באו יוצרי הסדרה אמרו - יצא לנו מוצלח מדי, בואו נהרוס. קודם כל, מרגע שבייטס ואנה מתחתנים, או ליתר דיוק, מרגע שנגמרות הדרמות עם אשתו לשעבר של בייטס, נגמר העניין בסיפור שלהם, הם פשוט עוד זוג נשוי משמים. ואז, בתחילת העונה השלישית, יוצרי הסדרה הורגים את סיביל. חבל, אבל אוקיי, נניח שהם רצו דרמה והבינו שחייבים לפגוע בדמות מרכזית.
ואז מגיע הספיישל, שבסופו - אם עוד לא ברחתם מחשש לספוילרים זה הרגע האחרון שאתם עוד יכולים להתחרט, הפסיקו לקרוא עכשיו - הם הורגים את מת'יו. מת'יו קרולי, האיש שמרי, ביחד עם כל צופות הסדרה, מתאהבת בו. הזוג הראשי של הסדרה, הסיבה המרכזית לצפות בה.
אני באמת לא מבינה את הקטע. למה שמישהו ירצה להמשיך לראות את דאונטון אבי? מה מושך עכשיו בסדרה? יש גבול כמה דברים שעושים רע על הלב מוכנים הצופים לקבל. נראה לי שדאונטון אבי השתמשה בכל הקרדיט שלה. אני, בכל אופן, לא מתעקשת לצפות בעונה הרביעית (למרות שאחרי שראיתי את הפריוויו לעונה הרביעית אז אולי בכל זאת, ממ). אם במקרה אני אתקל בה אז אצפה, אבל לא ארכוש את הדיוידי כמו שעשיתי עד עכשיו.
ולמי שמתלבט אם לראות את העונה הרביעית או לא, הנה הפריוויו שלה:
משחקי הרעב:
או. יש לי המון מה לומר. ראשית, יש להבהיר, אני מדברת על הספרים, לא על הסרטים. הסרטים חביבים, אבל הספרים יותר טובים.
מדובר בטרילוגיה, שאני מנחשת שכל חברותיי עיקמו את האף רק לשמוע עליה, ואני יכולה להבין למה. זה להיט בקרב בני נוער, זה ספרים מאוד אלימים, ובהחלט אין מדובר בספרות עילית.
א-בל. אני חייבת להשוות לרגע לטרילוגיה אחרת שעשתה מיליונים: 50 גוונים של אפור. כי הטרילוגיה הזו משום מה כן נחשבת ראויה לקריאה של מבוגרים, ומדובר בספרות זבל שאין כדוגמתה, רומן רומנטי קלישאתי וצפוי, עם שפה רדודה (לא מכירה את התרגום העברי, אני מדברת על הגירסה האנגלית), די משעמם, עם סצינות סקס שהביאו לו הרבה יותר תהילה ממה שהיו צריכות.
את 50 גוונים קיבלתי במתנה. את הראשון קראתי כשאני מחכה לראות מתי יופיע הניצוץ הזה שהחברה שהמליצה לי דיברה עליו. את השני קראתי כי חשבתי שאולי לא הבנתי משהו ויש איזה רובד נסתר שאני מפספסת. את השלישי קראתי כי אני מפגרת וחייבת לסיים דברים שהתחלתי, אבל זה לקח המון זמן כי פיהקתי וגילגלתי עיניים מול הספר.
אני לפחות שמחה שהוא לא מיועד לבני נוער, כי המסרים בגוונים הם איומים ונוראים, משהו שקשור לאישה צריכה להיות יפה, קצת תמימה ותומכת ולמצוא גבר עשיר ודומיננטי שיקנה לה בית וקריירה. אני מאוד מקווה שאף נערה שטרם גיבשה את זהותה הנשית החזקה לא תקרא את הספרים האלה.
העניין הוא, שמשחקי הרעב, שדווקא כן נקראת בידי בני נוער, היא בעלת מסרים איומים משל עצמה. הספר מאוד מאוד אלים. למעשה הסיפור המרכזי בספר הראשון והשני סובב תוכנית ריאליטי שבה המשתתפים אמורים להרוג אחד השני, בכל דרך אפשרית. קצת מזעזע אותי לחשוב שזה מה שבני נוער קוראים היום. אבל אולי אני זקנה.
על כל פנים, למרות האמור לעיל, מדובר בספרים מעולים. באמת. המדד שלי לספר הוא כמה הוא מרתק אותי. ומשחקי הרעב גרמו לי להפסיד שינה כי התעקשתי להמשיך לקרוא, שזה הציון הכי גבוה שספר יכול לקבל.
~מכאן ספוילרים לכל שלושת הספרים. ברצינות, ספוילרים שלאחריהם אין טעם לקרוא את הספר. אם עוד לא קראתם ומתכננים - מייד לעבור לקו המפריד הבא~
משחקי הרעב הם ספרי מדע בדיוני. הם מתרחשים בעתיד, בעולם שאחרי אפוקליפסה לא ברורה, כשמהמין האנושי נותרו מעטים. בין המעטים האלה קיימת הירארכיה, חלקם גרים בעיר קפיטול, ומשעבדים את שאר האנשים, שגרים ב-12 מחוזות, כשכל מחוז מספק לקפיטול משאב אחר (חקלאות, פחם, עץ, דגים וכו). כחלק מהיד הקשה של השלטון אחת לשנה נאלץ כל מחוז לשלוח נערה ונער אל תוכנית ריאליטי שנקראת משחקי הרעב, שבה יתמודדו 24 בני הנוער על חייהם. רק אחד ייצא משם חי.
גיבורת הספרים היא קטניס ממחוז 12, מחוז עני של כורי פחם. אנחנו מקבלים תיאור של חיי העוני שלה, וגם של מה שמניע אותה, שהוא הדאגה למשפחתה, אמא שלה ואחותה הקטנה, פרים, אחרי שהאבא נפטר. במקרה של מחוז 12, אם אין מי שדואג למשפחה, המשפחה פשוט גוועת ברעב. קטניס הופכת לציידת לא חוקית, ומספקת ככה מזון למשפחה שלה. ואז, בספר הראשון, היא נשלחת למשחקי הרעב, לתוכנית הריאליטי של הקפיטול.
אני אסכם פה את הספר הראשון: קטניס מנצחת, ואף מצליחה באורח תקדימי להציל איתה את פיטה, הנער שהגיע איתה מהמחוז. לראשונה אי פעם, בעקבות תחבולות של קטניס, יש שני מנצחים במשחקי הרעב. זה מוביל אליה את הערצת ההמונים במחוזות, ואת שנאת השלטון בקפיטול.
בין לבין מתפתח כאן משולש אהבה, שאני מצטערת על השטחיות, אבל הוא החלק שאני הכי אוהבת בספרים האלה: לקטניס יש ידיד שרוצה יותר, שהוא בן זוגה לצייד, ששמו גייל. ואז היא יוצאת למשחקים עם פיטה, וחוזרת מהם כשהיא בעלת רגשות לא ברורים גם לפיטה. הקהל, אגב, מתאהב לגמרי ותומך בפיטה במשולש הזה, פשוט כי הוא האיש הכי מקסים שאי פעם קראתם. כולן רוצות שפיטה כזה יתאהב בהן.
הספר השני מתאר את מאבקי הקפיטול בפופולריות שקטניס זוכה לה, ושגורמת למחוזות לחשוב שאם היא ניצחה את הקפיטול, גם הם יכולים. יש תסיסה, שיכולה להביא להפיכה, והקפיטול רוצה להיפטר מקטניס לפני שזה קורה. כך קורה שקטניס, שוב באופן תקדימי, נשלחת שוב למשחקי הרעב, ביחד עם פיטה. הספר השני היה בעיני עוד יותר מעניין מהראשון, כי יש קצת יותר עומק לדמויות היריבים במשחקי הרעב, שכולם מנצחים במשחקי רעב קודמים. לפחות המחברת מראה כאן שיש מחיר ללקיחת חיי אדם, ושכולם סובלים מטראומות.
אני אסכם פה את הספר השני: באמצע משחקי הרעב מופיע כלי טיסה של מי שיכונו מכאן והלאה "המורדים", הם לוקחים את קטניס ועוד כמה מתחרים, ובורחים אל מעוז המורדים. הם רוצים שקטניס תהיה סמל המרד. רק שהם לא מצליחים לקחת בפריצה למשחקים את פיטה, שנופל בידי הקפיטול. זה הולך להרוס את קטניס.
הספר השלישי, או כמו שאני קוראת לו: האכזבה. לשני הספרים הראשונים יש מבנה מאוד ברור. קצת תיאור החיים במחוז 12 ואז לאקשן של המשחקים. עובד כמו קסם, לא יכולתי להניח את הספר מהידיים. הספר השלישי שובר את הנוסחה הזו, אני מניחה שעלילתית היה קצת קשה להסביר למה שקטניס תהיה שוב במשחקי הרעב, אבל עדיין לא מחליפים נוסחה מנצחת.
אבל לא זאת הבעיה. הבעיה היא שעד כה כוחו של הספר היה בכוחה של הגיבורה, קטניס. ואילו כאן קטניס נטולת רצון לחיות, שבורה בלי פיטה, מתלבטת אם היא בכלל רוצה לעזור למורדים, ובאופן כללי סובלת מדיכאון ומחוסר יציבות. ואז המורדים, שרוצים לחזק אותה, פורצים לקפיטול ומביאים לה את פיטה. מה שהיה יכול להיות שיא רומנטי מהממממם, מתגלה כקול ענות חלושה, כשמתברר שפיטה עבר סוג של שטיפת מוח והוא כבר לא מאוהב בה עד כלות הנשימה כמו שהיה עד עכשיו.
לכאורה, טוויסט נאה בעלילה שיכול לשמש להיפוך קל, שבו קטניס עובדת קשה על להחזיר את אהבתו של פיטה. קצת כמו עד עכשיו רוס היה מאוהב ברייצ'ל, ומעכשיו זו רייצ'ל שמאוהבת ברוס. אלא שקטניס מייד מתכחשת לפיטה ולגירסתו הקצת מטורפת, וכך מתמסמס לו סיפור האהבה הזה.
בנוסף, מתישהו נבנה פה קצת אקשן, ואף מתקדם בקצב שמזכיר את משחקי הרעב, אלא שאז הסופרת כנראה מתחרטת וסוגרת את כל הספר באנטיקליימקס ענק שבו הגיבורה מאבדת את הכרתה וכל האקשן קורה בלעדיה, ואנחנו שומעים על זה רק מתוך דמדומי הכרתה בזמן שהיא מסוממת. שנאמר - הה??
ואם זה לא מספיק, אז רגע לפני שהיא גורמת לקטניס להתחרפן סופית ולנו להפסיד את רוב מאורעות שיא ההפיכה, הסופרת גם קוצרת את חיייהן של כל דמויות המשנה שאוהבים בספר. אני יודעת שכולם כועסים על שהיא הרגה את פרים, אבל אני לא סולחת לה על פיניק.
עכשיו, אני מבינה שהיא רצתה להיות ריאלית, ובאמת זה סוף יחסית מציאותי, אבל למה לכתוב סוף מציאותי לספר שמלכתחילה היה כולו פנטזיה אחת גדולה? כוחו של הספר בטוויסטים הגדולים שלו, בסיפורים פוערי הפה, וסוף של ספר שלישי בסדרה זה ממש לא הזמן להתחיל להתאמן בריאליזם.
בסופו של דבר מקבלים איזשהו אפילוג, ובו גם פיתרון למשולש האהבה הזה, אלא שכולו כתוב באופן כל כך מינורי וחסר דרמה, שהקורא נשאר עם חצי תאוותו בידו. כך לא מסיימים סיפור אהבה גדול!!! רר.
ועדיין, אם מישהו לא קרא את הספרים ורוצה, אז קצת חבל שקראתם עד לפה כי כאן יש ספוילרים מטורפים, אבל הייתי ממליצה. עדיין אלה ספרים שההנאה מהקריאה בהם גדולה מאוד.
ועכשיו, לספר שחיכיתי לו הרבה זמן - שתיים דובים של מאיר שלו.
אני אתחיל מהסוף, מדובר בספר מצוין, בדיוק כמו שאתם מצפים מספר של מאיר שלו. ולמכירי מאיר שלו גם מחכים פה כל המאפיינים הקטנים שמופיעים בכל הספרים שלו, החל מסיפור בן כמה דורות שמתחיל בימי החלוצים, דרך ביקורת על "הישראלים החדשים" (זה מתבטא בעיקר בספר הזה ובפונטנלה, כל מיני דברים קטנים כמו שהמספר בפונטנלה, שהוא בעל משתלה, לועג לכל מבקשי הברוש הלימוני כחלק מהטרנד שפשה בישראל לעשות גדר חיה מברוש לימוני, וגם בספר הזה למשפחה של המספרת יש משתלה והיא לועגת לקוניה דורשי האורכידאות). ויש כמובן הרבה שטיקים כמו ביטויים מיוחדים לדמויות, או דברים שחוזרים על עצמם בספרים של שלו: תמיד לאחד הגיבורים יש תאומים/תאומות, תמיד יש מקלחת בחצר לגבר של המשפחה (מעניין אם גם לשלו עצמו יש מקלחת בחצר), תמיד יש דמות אם נעדרת (מתה/לא מתפקדת/לא מתעניינת), תמיד יש אב נערץ שסולחים על חולשותיו, או במקרה הזה סב נערץ.
א-בל. זה הספר הכי קודר של שלו שקראתי. זה כמובן נעוץ בכך שסיפור הבסיס של הספר, הסוד הגדול שכולם מחכים שיתגלה והוא נבנה ונבנה עד שמופיע לקראת הסוף, הוא הסיפור הכי נורא שקראתי, בטח אצל שלו. הוא כה אכזרי ובסיסי שהתקשיתי לקרוא אותו, ועד עכשיו הוא מסובב לי קצת הקרביים כשאני נזכרת בו.
ספוילר
אולי זה בגלל שהסיפור הזה נוגע בתינוקת בת יומה, ובהתאכזרות כה גדולה לתינוקת הזו ולאמא שילדה שאותה, שלא יכולתי לסבול את זה. אולי זה התיאור של יבבות התינוקת הרעבה, שרוצה לינוק ולא זוכה לטיפה של אוכל מרגע שנולדה, אולי זה התיאור של אמא שלה ששומעת את התינוקת שלה בוכה ולא מורשית לגשת אליה, שקרע אותי.
סוף ספוילר
ולא רק הסיפור הזה קודר, אלא גם הסיפור שאינו סוד, זה שמתגלה לקורא כבר בתחילה - המספרת איבדה בן, ילד בן 6, והיא מספרת איך היא איבדה אותו ואי אפשר לא לבכות. גם קשה מאוד לקרוא את זה אם את בעצמך אמא לילדים בגיל רך. בכיתי בספר הזה כמה פעמים, דמעות של ממש, כולל ייבוב באיזה שלב, וזה לא משהו שציפיתי לו מספר של מאיר שלו.
אז איכשהו, למרות ההומור השלווי, למרות הציניות, נימה קודרת וצוננת שורה על כל הספר הזה. נהניתי ממנו, וגם חטפתי ממנו קצת דיכאון. והייתי חופרת בו עוד קצת, אבל גיגול הראה לי שכבר ניתחו את הספר הזה מכל זווית (ויאללה, תפסיקו כבר לומר שהפואנטה פה היא כמה שלו שונא מחקר מגדרי - זה לא ניתוח של סאבטקסט, זה מופיע בטקסט שחור על גבי לבן. אם כבר אז יותר מעניין זה הנימה הצינית שהוא מרמז בה על הישראליות החדשה. אני תוהה מתי הוא יוציא את הספר שאומר בפה מלא שאנחנו צועדים לחורבננו).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
