עדי בעולם

וביום השלישי זרחה השמש.

והתפזר הערפל.

והטמפרטורה עלתה.

ועלתה. ועלתה. עד שהגיעה לטמפרטורה הכמעט חמסינית של 15 מעלות. פלוס חמש עשרה מעלות!! אמא של הבנזוג קמה בבוקר, הלכה לבדוק מה הטמפרטורה בחוץ, וחזרה חיוורת כשהיא אוחזת בליבה לבשר לנו כמה מעלות. "חייבים לצאת לטיול", חירחרה בהתרגשות, "פלוס חמש עשרה"!

יצאנו. קודם הלכנו אל המים. ככה זה נראה:

ואז טיילנו בין בתי הכפר:

ואז חזרנו הביתה, לנוח מהיום הקשה. כי זה משהו שתמיד קורה לי שם: אנחנו קמים מאוחר, אני לא עושה כלום, ואז, בשעות אחר הצהריים, אני מוצאת עצמי תשושה, מתה לישון. אמא של הבנזוג טוענת שזה בגלל האוויר הבריא שיש שם, שעירונית כמוני לא רגילה אליו. אני גורסת שזה בגלל השיעמום, אבל לא היה לי נעים לומר לה.

ובינתיים, שקיעה. כי הנה משהו שהייתי צריכה לומר: הבית של אמא שלו הוא אחד מהבתים האלה ששוכנים ממש על המים, כך שהנוף הוא אל הים. אז בעוד אני שרועה על הספה גמורה, נצבע הבית בצבעים רכים של שקיעה. בשארית כוחי קמתי (מה לא תעשה בלוגרית מסורה כמוני למען קוראיה. אחחח, אני כבר אנוח בקבר) אל החלון, וצילמתי:

בינתיים, אמא שלו, שרגילה לאוויר הבריא ולכן מלאת אנרגיה, ערכה את שולחן החג. כי אותו יום היה ערב הפסחא. בשבדיה זה כמובן אומר שעורכים את השולחן בכחול ובצהוב, וגם תולים כל מיני קישוטים כמו נוצות ודמויות ציפורים ואפרוחים. אז ככה נראה השולחן שלנו:

לארוחת הערב הבטיחה אמא שלו להימנע מהמסורת השבדית, בעיקר בגלל שהמסורת היא ברובה דגים, והבנזוג אינו אוכל שום דבר ששחה לפני. במקום זה, מלאת מוטיבציה מהארוחה הישראלית יום קודם, היא הכריזה שגם היא תעשה משהו קליל ומזין. סבבה. בדמיוני כבר ראיתי ארוחה עמוסת ירקות, סלטים, הרבה צבע. לכן הייתי קצת, ממ, נקרא לזה מופתעת, כשגיליתי שהיא מגישה לארוחת הערב תפוחי אדמה אפויים עם נתחי בשר עבים עליהם, עם קצת מלח. והקליל איפה? מה, זה לא קליל? תהתה אמא שלו. בטח קליל, שיקר הבנזוג, מונע ממני להגיד לה שכבר אצלנו בפולניה בישלו קליל יותר.

הקינוח, לעומת זאת, היה שבדי מסורתי לפסחא. כל פסחא קונים הורים לילדים מן ביצים ריקות מקושטות בציורי אפרוחים וציפורים ומה לא, וממלאים אותם בשוקולדים. אצלנו במשפחה אין ילדים, אבל הבנזוג לא התבגר מעולם, אז זה גם הולך. וכך הוגשה ביצת פסחא לשולחן:

אחרי הארוחה הזו כבר באמת לא יכולתי לזוז. אמא שלו הציעה שבץ-נא, ולפני שהצלחתי להוציא קול הבנזוג הסכים. נו, זה שהגעתי מקום שלישי מתוך שלושה זה מכובד, לא?

למחרת קמנו, ושוב היתה שמש משו משו. הפעם היינו מוזמנים אל ארוחת הערב בבית של אבא שלו. בגלל שפה אוכלים ארוחת ערב בחמש, ובגלל שבמילא אין מה לעשות, הלכנו כולנו אל הבית של האבא כבר בצהריים. יש לו חצר גדולה, ופשוט התנחלנו בדשא עד ארוחת הערב. ארוחת הערב הפעם היתה שבדית מסורתית לפסחא. אבא שלו, במפגן רגישות אופייני, שכח שהבן שלו לא אוכל דגים, ולכן הכין שולחן שלם עם סלמון, עם שרימפס, עם הרינג, וקצת לחם. הבנזוג בהה בכעס בשולחן ושאל את אבא שלו מה הוא אמור לאכול. אבא שלו נראה כאילו היכה בו פטיש, כשנזכר שהבן שלו כבר שלושים וארבע שנה לא אוכל דגים. מייד הוא מיהר אל המטבח, וחזר עם כדורי בשר מטוגנים. נו, בסדר.

זה היה כבר היום הרביעי באי, וכולנו כבר היינו מרוטי עצבים משהו. ארוחת הערב התנהלה בדממה והחזקתי את עצמי כשאני מזכירה לעצמי שמחר אני עולה על הרכבת חזרה, מחר, מחר, רק עוד ערב אחד. האלכוהול כמובן סייע מאוד. הבנזוג ואני התגלגלנו אל הבית של אמא שלו אחרי, והלכנו לישון. ולמחרת - חזרנו לשטוקהולם. פששש, אנחת הרווחה.