עדי בעולם

אם אתם רעבים, ואם אתם לא אוכלים חמץ בפסח, אולי לא כדאי שתקראו את הפוסט הבא.

אתמול בערב היינו הבנזוג ואני בארוחת ערב אצל שרה האיטלקייה והחבר שלה. הבנזוג, שבתיזמון מופלא חלה בדיוק לפני המסיבה הליטאית, החלים דרך נס מייד כששמע על הארוחה האיטלקית. ולא רק זה, הוא אפילו לבש חולצה עם כפתורים בלי שאמרתי לו, שזה פעם ראשונה שאני רואה. נו, בכל זאת, הוא מגשים את חלומו לאכול ארוחה שאיטלקייה אמיתית עמדה והכינה בשבילו.

שרה והחבר שלה גרים על אי קטנטנן ועמוס בניינים. הבניין שלהם הכי גבוה, מה שמקנה להם נוף מהמהם של מאה שמונים מעלות על שני כיווני אוויר של שטוקהולם, כולל מרפסת שצופה אל האופק. נחמד, אמר הבנזוג בקינאה, בעיקר בגלל שהנוף בדירה שלנו מגיע ישירות מדירת השכן. החבר של שרה הוא כלכלן חובב פנג שווי, והדירה, אם כן, זורמת להפליא, מרוהטת בדברים בהירים, ומאוד נעימה. את ההרגשה הנינוחה השלימה מוסיקה ספרדית ואיטלקית, ומרטיני רוסו ביד. נעים.

הבאנו איתנו לארוחה בקבוק קיאנטי, אבל שרה מתברר שמרה לארוחה יין מיוחד - כשהיא עברה לשבדיה, היא פשוט נהגה באוטו שלה מאיטליה לשבדיה, ובבגאז' היו איתה שני ארגזי יין איטלקי מהסוג שהיא הכי אוהבת. למנה הראשונה שתינו אם כן יין ברברסקו, שזה, הסבירה לנו שרה, ממש מאותו מחוז כמו בארולו! הבנזוג ואני הנהנו בחוסר ידע מוחלט, אבל בהחלט אהבנו את היין.

ומה היה באוכל? מנה ראשונה אנטי פסטי: פרוסות חצילים עם עגבניות ומוצרלה בתנור (כלומר בעצם, פיצה על חציל), שהיו טעימים. לצד זה - נקניק פרשוטו מגולגל סביב גבינת ריקוטה שהוקצפה עם חלבונים של ביצים. מעולה! הפרשוטו הוגש עם נתחי אבוקדו מתובלים, שזה שילוב מצוין, מתברר.

אחרי זה היתה מנת ביניים - שרה הסבירה שבאיטליה הפסטה היא לא המנה העיקרית, אלא מנת ביניים בין המנה הראשונה והעיקרית. מנת הביניים היתה איפה לזניה. לזניה כמו שצריך. בלי כל מיני קשקושים. לזניה עם בשר, עגבניות ורוטב בשמל. יאממ יאממ. "זו הלזניה הכי טעימה שאכלתי אי פעם", אמר הבנזוג, וזכה למבט פולני נעלב ממני.

לקראת המנה העיקרית קם החבר של שרה והלך להביא בקבוק יין חדש. כשחזר תקעה בו שרה מבט כועס ואמרה לו "נו באמת, זה יין לעגל?" והוסיפה עלבון עסיסי באיטלקית לחוסר חוש הטעם של השבדים. החבר שלה בלע את העלבון בענווה, ושלושתנו, חבורת פרימיטיביים חסרי הבנה במזון ראוי, ישבנו וחיכינו לשרה, שחזרה מהמטבח עם המנה העיקרית ועם יין ראוי. המנה עצמה: פרוסות עגל דקות עם גבינה ופרשוטו מעליהן. זה הוגש עם עגבניות בבזיליקום ושמן זית. הבנזוג מיצמץ בשפתיים, ואני מודה שהפולניות החילה להשתלט עליי: הוא קצת נראה נהנה מדיי. ומה הבישול שלי? עז?

לקראת הקינוח כבר הייתי נכונה לחנוק את הבנזוג. שרה עשתה טירמיסו. אני מודה, הטירמיסו הכי טוב שטעמתי בימי חיי, כולל זה של אורנה ואלה. אבל הבנזוג היה על סף לנטוש אותי ולהתחנן לפני שרה שתעבור לזרועותיו הלבנבנות. נו באמת. התחשק לי להוריד לו בקבוק על הראש (ליקר אגסים איטלקי, שהוגש יחד עם הטירמיסו. מעולה).

אחרי זה התגלגלנו הביתה. היה אוכל פשוט מעולה. "את טבחית מצויינת", החמיא הבנזוג לשרה בסוף הערב, והיא ענתה בצניעות "סי, סי". הבנזוג כבר עמד להחמיא גם לתמונות שתלויות על הקיר (היא ציירה בעצמה) ולחוש האופנה המדוייק שלה (מדובר בבחורה עם הכי הרבה סטייל שפגשתי בחיי. לא משנה מה אני אלבש, לידה אני מרגישה כמו אווזה חסרת אלגנטיות), כשרמזתי לו שאם הוא מוציא עוד מילה טובה אחת אני מקיזה ממנו דם נוצרי לבישולים של פסח. הלכנו הביתה סמי שיכורים, אבל מרוצים.