עדי בעולם

"הן נפגשו, אחר צהריים אחד בחורף, בדירה של רונה ברחוב הס, שהמטבח הענקי, הפתוח, בו ישבו, פנה לחצר אחורית מלאה צמחייה סבוכה שמתוכה מציצות כמה צמרות דקלים, שנראו לשירה לא שייכים, כמו הדקלים האחרים הפזורים בלב העיר. היא התפעלה מהחלונות הגדולים, ריבועי זכוכית מקובעים במסגרת ברזל צבועה בתכלת, ואמרה שתמיד חלמה שכשיהיה לה בית משלה יהיו בו חלונות כאלה".

("תאונות", יעל הדיה)

לא מזמן סיימתי לקרוא את "שם הוורד", והתחלתי לקרוא את "תאונות". את "שם הוורד", למרות שהוא מרתק, לקח לי קצת זמן לסיים. אולי בגלל שקריאה על מאבק הפרנציסקנים באפיפיור היא קצת יותר מאמצת מקריאה על נושאים שאני מבינה בהם יותר. "תאונות", לעומת זאת, רץ. הוא כתוב אמנם בשפה קריאה (אם כי לא בסגנון שאני אוהבת), אבל זה לא בגלל זה. זה בגלל הסיפור, ואני מצטטת מהכריכה: "תל אביב של שנות התשעים היא הרקע שעליו מתרחש סיפור האהבה... זהו רומן עירוני מאוד...". אז זהו, שתל אביב, שנות התשעים, סיפור עירוני, זה בדיוק אני.

בשבע השנים שיצא לי לגור בתל אביב, בין הצבא למעבר לשבדיה, הייתי ברוב הזמן סטודנטית, ובחציו, סטודנטית תפרנית במיוחד. עם הלימודים עבדתי בעבודות סטודנטים, שירות לקוחות וכאלה, עבודה במשמרות, לפי איך שהסתדר עם הלימודים ולפעמים גם בלי שהסתדר, וכסף קטן בסוף החודש, שהספיק לשכר הדירה ועוד קצת מאוד. בגלל זה גרתי בדירות עלובות, עם עוד שני שותפים, עם מטבחים שהיום אין סיכוי שאני אטעם משהו שיצא משם (טוב, זה גם בגלל שהיינו שותפים שלא הקפידו על ניקיון במיוחד), עם שירותים שאין סיכוי שאני אצליח להשתין בהם היום, ועם מקלחות שכף רגלי היחפה לא תדרוך בכאלה יותר. למרות הרושם שעשוי להצטייר, הייתי מאושרת עד הגג. גרתי במרכז המרכז, הכרתי המון אנשים חדשים, זו היתה אחת התקופות היותר רומנטיות בחיי.

ועדיין, לפעמים יצא לי לבקר בדירות בתל אביב שהבעלים שלהן שיפצו אותן לגמרי, עיצבו את כל הדירה מחדש, עם מטבחים פתוחים ורצפת קרמיקה וחלונות בלגים. זו היתה תקופה הבועה, והרבה עשירי הייטק חדשים קנו דירות ישנות בתל אביב והפכו אותן לדירת החלומות שלהם. זה עיצבן אותי, כי לי כמובן לא היה מזגן, מה שאומר שבקיץ ישנתי עם חלונות פתוחים, והרעש שעשו השיפוצים העיר אותי כל בוקר מוקדם, ואין דבר יותר מעצבן מלהתעורר לקול פטיש אוויר אחרי שעבדת במשמרת לילה במוקד שירות הלקוחות, ואת יודעת שאת מתעוררת בגלל שהשכנים היאפים שלך מחליפים את הרצפה למשהו יותר יוקרתי.

בכל פעם שביקרתי בדירה כזו, פרט להתפעלות כנה שקינאה בצידה, תהיתי לעצמי אם גם לי תהיה כזו. בדירות האלה תמיד היו מקררים גדולים וחדשים, מלאים בדברים שלי עוד לא יצא לאכול אז מעולם, בשעה שבמקרר שלי, אמקור ישן, היו בעיקר חסה, גבינה צהובה, מלפפונים ופיתות, הדברים הכי זולים בסופר. לכן, כשקראתי ב"תאונות" את הקטע ששירה, סטודנטית בת עשרים ושש, מבקרת בדירה של רונה, פסיכולוגית בת שלושים ושש, לא יכולתי שלא להיקלע לדז'ה וו.

"ושירה קינאה בה שיש לה חברות אמיתיות עם מקצועות אמיתיים, שחייהן מלאים כנסים ושבתונים ותחביבים והריונות, ולמרות שהיתה צעירה מרונה ומחברותיה, הרגישה כאילו עשר השנים המפרידות ביניהן עברו כבר וחשבה שמה שהיא מרגישה עכשיו זה לא הבעיטות הקטנות של תוכניות גדולות לעתיד, אלא אכזבה מראש על דברים שלעולם לא יקרו...

"מהרגע שנכנסה לדירה הרגישה שהיא נתונה למתקפה של ריחות רכים: ריחות האמבטיה והמטבח, ריח האגסים והבצק, ריח התה, ריח הסיד של הקירות, והריחות הסמויים: ריח השיחה, ריח ההריון, הריח של היום בו גם לה יהיה רוסטביף במקרר, וריח הפחד שזה לעולם לא יקרה".

(שם).

לקרוא את הספר הזה כאן, רק מראה לי שאי אפשר לדעת לאן החיים יקחו אותך. אם מישהו היה אומר לי שבמקום בדירה משופצת עם רצפה מצויירת ומיזוג מרכזי, רצוי קרוב לשדרות רוטשילד, אני אמצא את עצמי בדירה עתיקה עם רצפת פרקט ולא צריך מיזוג, לא הייתי מאמינה. אבל עובדה.

*ויש לי עוד תובנות מהספר, כי יש שם דוגמה מעולה לאיך נשים (אבל המקרה הזה יכול לקרות בהחלט גם להפך) לא מזהות את מי שטוב להן גם כשהן גרות איתו, ולעומת זאת שומרות אמונים לגבר הכי מנייאק שזורק אותן כל יומיים. זה מזכיר לי כל כך הרבה מערכות יחסים שראיתי ושמעתי. אבל זה עניין לפוסט אחר.