עדי בעולם

וביום הרביעי והאחרון לביקור גילה בצפון הרחוק, עשינו קניות. ראשית, לזכותינו ייאמר, בעצם, בעיקר לזכות גילה, כי אם זה היה תלוי בי היינו מבלות בחנויות את כל הימים, שדווקא הקדשנו את רוב הזמן לחוויות תרבותיות. החל ממוזיאונים וכלה בשיט בין האיים וטיול בין האירועים ברחובות.

ובין המוזיאונים היה גם מוזיאון ואזה, שם יש איזו אונייה עתיקה שטבעה, הוצאה שלמה מהמים ושמו אותה במוזיאון. במוזיאון הזה קרו לנו המון שטויות. נתחיל בזה שבכלל התלבטנו אם ללכת. כלומר, זה מוזיאון שאמור להיות אחת האטרקציות הראשיות של שטוקהולם, אבל רבאק, את מי מעניין אונייה טבועה? אז אני, על אף שלוש שנותיי בשבדיה, לא טרחתי מעולם ללכת לשם, ולגילה אמרתי ש"יש איזה מוזיאון.. לא חייבים". אז הגענו לשם רבע שעה לפני הסגירה, באמת לא מצפות הרבה. נכנסנו, פערנו פה של "וואו", וצווחנו: "איך השארנו לזה רק רבע שעה?" שיט.

במוזיאון הזה היה לי רגע של סתימות מוחלטת. את הסיפור של האונייה הזו כבר קראתי מלא פעמים, ומעולם לא טרחתי לתייק את הפרטים בזכרוני. ובגלל זה לא זכרתי, למשל, אם מתו בטביעה שלה אנשים. למעשה, חשבתי שלא, כי זה הרי קרה מאה מטר בערך מול הרציף בשטוקהולם. אז אמרתי לגילה "מעניין אם מתו אנשים באסון הזה. נראה לי שלא". גילה נעצה בי מבט מוזר, ואמרה "דווקא כן". "איך את יודעת?" התעניינתי. אז היא הצביעה על ארונות התצוגה שהלכנו לידם בשתי הדקות האחרונות, כולם מציגים שלדים של קורבנות הטביעה, אופס. איך לא שמתי לב. האמת, העיוורות שגיליתי הכניסה אותנו לכזה אמוק של צחוק, שבזבזנו חמש דקות יקרות על צחוק ונסיונות לנשום.

אבל רגע, התחלתי בכלל לספר על היום הרביעי. אז ביום הרביעי עשינו קניות. ראשית הלכנו לחנויות של דברי תינוקות וכאלה, כי במשפחה של גילה הולכים להיות שלושה נכדים חדשים בפרק זמן של כמה חודשים. ואחרי זה הלכנו לחנויות בגדים. ואחרי זה הלכנו לחנויות כלי בית. נעליים לא, כי פשוט אין פה נעליים נורמליות. השבדים פשוט מתמחים בנעליים מכוערות, אין הסבר אחר. בסוף היום היינו עמוסות בשקיות, וזה היה הזמן לחזור הביתה, לפרוק המטען, ולמהר למסעדה.

או, המסעדה. זו המסעדה שאני הכי אוהבת בשטוקהולם. היא מגישה אוכל שבדי, כלומר הרבה מאכלי ים, עם טוויסט צרפתי, כלומר עם תבלינים הרבה יותר מוצלחים מאלה השבדים, ויש גם בשר, שכן אחרת הבנזוג לא היה מוצא מה לאכול שם. חוץ מזה האווירה מקסימה, חמים וביתי, השירות טוב, ואפילו המחירים לא יותר יקרים מהממוצע השטוקהולמי (שהוא מאוד יקר, אבל אין מה לעשות). ובביקור הזה גילינו עוד משהו חשוב: המסעדה הזו נמצאת במרחק חמש דקות הליכה מהדירה שהבנזוג ואני נעבור אליה בסוף הקיץ. יייפפפי.

ומה הזמנו? גילה ואני פתחנו בשרצים. אני אכלתי את מה שאני תמיד לוקחת שם, שזה מתחיל להיות קצת אובססיבי: מנה של צדפות ביין לבן ושום. גילה לקחה את המנה השנייה שאני תמיד לוקחת שם: שרימפס בשום וזעפרן. שתינו הזמנו חצי מנה (אפשר לבחור אם רוצים את זה כמנה עיקרית או ראשונה), ועדיין הגיעה כמות מכובדת מאוד של שרצים בכל צלחת, יותר ממה שמסעדות תל אביביות מכנות "מנה שלמה". הצדפות הגיעו עם קערית צ'יפס עבה וקראנצ'י, ומיונז, כמובן. יאממ. הבנזוג נעץ בצלחות שלנו מבט של "איכס", והסתפק בלחם עם פסטו וחמאה והצ'יפס שלי. במקרה הכינותי תמונה מראש, שתופסת אותנו אחרי שכבר אכלנו חצי מהמנה (אפשר לראות לפי קעריות הקליפות). ולמה היא חתוכה? בשל מחשוף שאין שום סיכוי שאני אשים בבלוג. ~אייקון מסמיק בחינניות~.

מנה עיקרית היתה ככה: אני לקחתי סלמון בטימין ורוזמרין, עם אספרגוסים וויניגרט לימון. גילה לקחה פילה טלה עם תפוחי אדמה, אורוגולה, לחמניית שום זעירה עם גבינת עיזים ואיזה רוטב שאני לא זוכרת. הבנזוג לקח ריזוטו עם ארטישוק, תרד, פטריות פורטבלו, פלפלים קלויים וקרם פרמזן. היה מעולה. אחרי זה כבר תפחנו למדיי, וטפחנו על כרסינו בחיבה. רק שזה לא עצר אותנו מלקחת קינוח. גילה לקחה קרם ברולה בטעם לינגון ברי, שזה סוג של גרגר יער שאין לי צל של מושג איך לתרגם, אני רק יכולה לספר שזה מאוד סקנדינבי. הבנזוג ואני לקחנו משהו שוקולדי, כמובן.

אחרי זה כבר התגלגלנו הביתה. למחרת כבר קמנו בבוקר לטיסה לישראל (והצלחנו לפספס את הסאבווי, ואחרי זה לפספס את האוטובוס לשדה, ובסוף לקחנו מונית, שבשבדיה זה עולה כמו לשכור אוטו. נו טוב, העיקר שלטיסה הגענו בזמן). נפנוף אחרון לשלום, וזה היה סופו של ביקור מוצלח.