עדי בעולם

בסופ"ש שעבר נסענו, שלושה ישראלים ושבדי אחד, אל אי גדול בדרום שבדיה. חלוקת העבודה היתה ברורה: דימה ורוית אחראים על שכירת האוטו, הבנזוג ואני על הזמנת מקום במלון. דימה ורווית ביצעו את החלק שלהם בשלמות (דימה ביקש רכב קטן, וקיבל וולבו שבארץ היתה נקראת "משפחתית גדולה". טוב, ככה זה פה). אני התיישבתי אל מול המחשב, וגיליתי שכיוון שהאי, ששמו אגב  Öland, הוא מאוד תיירותי, יש בו איזה מאה בתי מלון וצימרים. המכנה המשותף לכולם, אגב: מלאים עד אפס מקום. עכשיו זו העונה הבוערת באולנד, מתברר. אז אחרי כמה טלפונים לכמה מלונות, שבהם הסבירו לי באדיבות שאין מקום, התחלתי לדאוג, והבנזוג גילה תכונות אביר מושיע ואמר "עזבי, תני לי למצוא את המלון".

ואכן, אחרי כמה ניסיונות, מצא הבנזוג מלון, בית אחוזה עתיק שנראה מקסים ואף הסכים לקבל אותנו תחת גגו. מייד הזמין הבנזוג שני חדרים, וחזר, שמח וטוב לב, אל עיסוקיו.

למחרת בבוקר אספו אותנו רווית ודימה עם האוטו. הבנזוג, שלעולם אינו נרדם אם הוא יודע שלמחרת צריך לקום מוקדם, ישן אולי שלוש שעות באותו לילה (להגנתו ייאמר שהוא גם היה קצת בג'ט לג מקנדה). לכן, בעיניים חצי עצומות הכריז הבנזוג שהוא יישן באוטו, ולקח איתו כרית, שתקל על השינה.

במשך כל השעתיים הראשונות אחרי היציאה משטוקהולם התהפך הבנזוג על מושבו ולא הצליח להירדם. רק אחרי שעתיים נעצמו עיניו והופ, הוא נרדם. למרבה הצער, זה היה בדיוק הזמן שאני, רווית ודימה התחלנו להיות רעבים. בתא המטען היה לנו תיק מוכן עם אוכל לפיקניק על הדרך. והנה, חלפנו על פני פינת חן, שולחנות וכיסאות באמצע יער, קוראים לנו לבוא לשבת ולאכול לידם. רק מה, עד שהבנזוג נרדם... "מה, נעיר אותו?" אמרה רווית ברחמים. "כן!" קירקשה בטני. "לא, מסכן", אמר דימה בטון אבהי, "ניתן לו להמשיך לישון ונאכל בפעם הבאה שנראה פינת פיקניק".

אך מובן הוא, שבשעתיים שאחרי כן לא היתה אף לא פינה אחת לעצור בה. בשלב הזה, אני חישבתי להתעלף מרעב, בייחוד כשידעתי שבסל הפיקניק מחכה לנו סלט קפרזה ששיכללתי עם פלפלים קלויים ופסטו ביתי. גם דימה גילה סימני חולשה ליד ההגה, ורווית שלחה בבנזוג מבטים פחות מסמפטים. זה היה השלב שהבנזוג התעורר. "עוד לא אכלתם?" התפלא, "מה, אתם לא רעבים? אני מת מרעב". "אין פה מקומות לעצור בהם!" נבחנו כולנו על הבנזוג, "מצאנו מקום רק אחרי שאתה נרדמת". הבנזוג נראה מצטער באמת, ועל כן תחושת הקלה אמיתית תקפה אותו כשחמש דקות אחרי זה הופיע מעין פונדק על הדרך, שמציע גם גן ירוק ושולחנות עם ספסלים בגינה. שם פרשנו את הכל ואכלנו.

מכאן המשכנו טובי לב אל האי. הגענו לאיזור של האי אחרי משהו כמו שש שעות נהיגה. "אז איפה אנחנו ישנים?" התעניין דימה מעל ההגה, שולח מבט דרך המראה אל הבנזוג. "למה אתה שואל אותי?" התעניין הבנזוג. "כי אתה הזמנת", ציין דימה עובדה חשובה. הבנזוג חשב לרגע: "ואני הייתי אמור גם לזכור גם את שם המלון?" השתאה. "שמע", אמרתי לבנזוג קצת בפאניקה, "אתה היית אחראי על המלון. זה אומר למצוא מלון, להזמין חדרים, ולזכור את שם המלון ואיפה הוא נמצא". "בסדר", אמר הבנזוג בטון נעלב, "עשיתי את כל זה חוץ מהחלק האחרון".

דממה השתררה באוטו. נסענו המון זמן, אנחנו מאוד נשמח להתרענן קצת לפני שאנחנו יוצאים לתור באי, ואנחנו לא יודעים איפה הזמנו חדרים, ואנחנו יודעים שיהיה קשה למצוא מלון  אחר עכשיו באי, כי הכל כל כך מלא. היתה לנו נקודת תקווה אחת: הבנזוג אמר שרוב הסיכוי שאם הוא יראה תמונה של המלון, הוא יזהה אותו. אז עצרנו ליד משרד המידע לתיירים הראשון שמצאנו באי, והבנזוג אץ למצוא שם פרוספקטים עם תמונות של מלונות, והתיישב לסרוק אותם. אחד מהם נראה לו מוכר, מה שהוביל אל שיחת הטלפון ההזויה הבאה: "שלום, רציתי לשאול אם אתם המלון שהזמנתי בו חדרים". למרבה השמחה, זה אכן היה המלון. שלוש דקות אחרי זה כבר היינו שם. המלון, יש לומר, כפרי ורומנטי. הנה תמונה:

אחרי התרעננות קלה, ושמחה לגלות שמדובר בחדרי סוויטות, כלומר גם חדר שינה וגם מן סלון עם טלוויזיה, וגם מרפסת אל גינה, יצאנו שוב לדרך. נסענו ישירות אל הטירה הגדולה שליד העיר המרכזית של האי, טירת בורגהולם. פוטנציאל התמונות היה עצום.

אחרי סיור בטירה, נסענו לטיולון באי, ומצאנו, פשוט פינת חמד אמיתית. על שפת המים, מן מזח קטן, נטוש מאדם. מסביב, הכל שדות בירוק. ממול, הים והשקיעה. מקום כל כך שלו לא ראיתי כמעט אף פעם. צפינו שם בשקיעה.

אכלנו ארוחת ערב במסעדה, ומשם אל המלון, שמציע, מתברר, קינוח של תותים בקצפת. כולנו הלכנו על הדיל. לקראת חצות עברנו לחדרים, ואני חושבת שלקח לי משהו כמו שתי דקות להירדם.

למחרת קמנו ליום שמשי, לא עניין של מה בכך בשבדיה. ראשית, יצאנו אל הסלעים. אולנד מפורסם בסלעים המיוחדים שלו, שהמים שירטטו בהם צורות ייחודיות.

אחרי הסלעים, נסענו אל המגדלור של האי. דימה והבנזוג טיפסו למעלה, רווית ואני ויתרנו על התענוג של לטפס שבע קומות ברגל, ועשינו סיבוב מסביב.

ומשם, נסענו אל משהו שנקרא "יער הטרולים". המיוחד בו שהוא שהוא מלא בעצים מעוותים, ממש כאילו יצאו מספרי מכשפות אירופיים עתיקים. יש שם מסלולי הליכה בתוך היער, חלקם בתוך היער אבל ליד החוף, סוג של צירוף בלתי נתפס למי שרגיל לישראל, ובחלק ממהליכה על החוף נתקלים בשרידי אונייה בת מאה וחמישים שנה, שטבעה שם באיזו סערה והתנפצה על החוף. הבנזוג, ששורשיו הוויקינגים מעוררים בו תמיד חדוות אוניות, מיהר לבחון אותה מכל הכיוונים, כולל איך בנו אותה (הבנזוג בקול מתלהב: "תראי, הם השתמשו במסמרי ברזל גדולים והרכיבו מעליהם פקקי עץ". אני, בטון של קודנ'ט קר לס: "כן, מענין...").

ובתוך היער אירעה תקרית קלה שהעיבה משהו על היום. בעוד הבנזוג, רווית ודימה מהלכים להם קדימה, השתרכתי אני, בהליכת הפדלאה שלי, מאחור. ובעודי בוחנת את הטבע, הבחנתי במשהו, ארוך וצר, מבריק, שחור, זוחל בפתלתלות בין העלים ליד השביל. ראוי לציין, שיש לי פוביית נחשים רצינית, מהסוג שגורמת לי לא לצאת לטיולים בארץ. ופה, דווקא במדינה הצפונית הזו, שיש לה אולי שני סוגי נחשים וגם הם רק במקומות נידחים, אני נתקלת בנחש. אחרי שנייה של הלם, פצחתי בזעקות גרוניות שלא ידעתי שיש לי, וצעקתי, בעברית, שכן שפת אם היא שפת אם, והיא בהחלט משתלטת עליי ברגעי אימה, "נחש!!! נחש!!!" תוך שאני רצה במגושמות אל שאר החבורה. הבנזוג, שלא הבין על מה אני צווחת, אמר בפליאה "בסדר, אז נחכה לך. לא צריך להילחץ". בחצי דמעות הסברתי מה קרה, ושלושתם, במקום שאחד יחזיק בזרועי, שני ינופף עליי רוח ושלישית תגיש לי מים, עזבו אותי מייד לבדי ורצו אל המקום, לראות את הנחש. מיותר לציין שהוא כבר לא היה שם. בטח חטף התקף לב מהצעקות שלי וברח. אז לא רק שהם לא ממש נשארו לידי, החוצפנים גם ניסו לטעון שרק דימיינתי את זה. רק רווית קלטה שאין מה להתווכח איתי, עוד שנייה אני מתמוטטת שם, ונשארה איתי.

את שאר הסיור העברתי צמודה לזרועו של הבנזוג, כשהוא אינו רשאי לצאת לטווח של יותר מעשרים סנטימטר ממני. ובאיזשהו שלב יצאנו מהיער והגענו אל חלקת דשא, ובה שוורים ממש יפים, עם קרניים גדולות והכל, יושבים על החוף ומלחכים את העשב. דימה מאוד חשק בתמונות שלהם, ועל כן פשט את חולצתו האדומה (אנחנו יודעים שזה מיתוס, אבל למה להתגרות בגורל) ויצא לצלם אותם. הנה תמונה שלהם (עם המגדלור ממקודם ברקע).

אחרי השוורים הגענו חזרה אל נקודת היציאה, שם חיכה לנו האוטו. כבר היה די מאוחר, ולכן החלטנו על פיקניק צהריים ואודרוב, הביתה. היה פיקניק מקסים (במקום יחסית מיושב. אחרי תקרית הנחש סירבתי לצאת שוב לטבע). ואחרי הפיקניק פצחנו בנסיעת שבע השעות. שבע שעות, ותמיד אותו נוף. לפחות הוא ירוק.

הביתה הגענו בסביבות חצות. היה טיול מצוין.