שרה הצדקת מספרת את סיפור פגישתה עם אברום, ובתוך כך נזכרת בפאדיחות של הפגישה הראשונה עם ההורים שלו. זה מייד הזכיר לי את התקרית, בין הכי מפדחות שקרו לי, עם הורים של חבר.
זה לא היה עם ההורים של הבנזוג. גם איתם היו אירועים מצחיקים, אבל לא פאדיחות מטורפות. אני מדברת על תקרית עם הורים של חבר שהיה לי פעם, ישראלי. אחת לשבוע ערכה אמא שלו ארוחת ערב, שכל המשפחה, תירוצים לא התקבלו, נדרשה להגיע אליה. גם אני, מתוקף היותי החברה של הבן, צופיתי להיות שם. ואכן, הופעתי כמו ילדה טובה, בסה"כ היא היתה טבחית לא רעה.
ובאחת הארוחות האלה, ביום קיץ, ישבנו בחוץ, בחצר, סביב השולחן העגול של הגינה. כולם היו יחפים ובמכנסיים קצרים. לידי ישב החבר שלי, ועוד היינו בשלב המאוהבות הזה, שחייבים לגעת אחד בשני אחת לעשר שניות. אז שלחתי את רגלי היחפה אליו, וליטפתי את רגלו שלידי. בלי מחשבות מלוכלכות, באמת, כף רגלי לא עלתה מעבר לברך, רק חיכוך נעים כזה של אוהבים. תוך כדי זה גם שלחתי אליו מבטי פוצי מוצי, מחכה שהוא ירים את ראשו מהצלחת, יאותת שהוא מרגיש את הליטופים ויחייך.
רק שהוא לא הרים את ראשו, ולכן המשכתי ביתר שאת ללטף את רגלו, תוך חיוכים מתוקים אליו. הוא לא הגיב. אבא שלו, לעומת זאת, שישב לידו, שלח בי מבט בוחן. וחצי דקה אחר כך, כשרגלי ממש עשתה פילינג לעור הרגל השעירה שליטפתי, אמר אבא שלו: "עדי, זו הרגל שלי".
שתיקה סביב השולחן. כולם מסתכלים עליי ועל אבא שלו, ושואלים מה קרה. אני מסמיקה עד שורשי שיערי, משהו מטורף, צבע אדום כהה. לא נעים. אבא שלו, בהיותו ג'נטלמן, לא ענה לשואלים מה קרה, רק הבליע חיוך ואמר "זה ביני לבין עדי", מה שרק הוביל להסמקה נוספת, שלא ידעתי שהיא אפשרית. בשאר הארוחה לא הוצאתי הגה מהפה, וקפצתי בכל פעם שנגעתי במישהו בטעות.
בבית סיפרתי לחבר שלי מה באמת קרה. הוא צחק איזה שעה. לי לקח איזה שבוע לחזור לצבע הלבן הטבעי שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
