עדי בעולם

אז אתמול הייתי בישרא דייט השלישי שלי. אחרי קטמן וחרב דמוקלס, שאותו פגשתי בתל אביב ואותה בגטבורג, הגיעה קוראת מחשבות אל שטוקהולם. (ולינקים למפגשים קודמים אפשר למצוא מצד שמאל, ברשימה החדשה שייסדתי).

זה מצחיק, אחרי שאני קוראת כל כך הרבה בבלוגים פה, אני מרגישה כאילו אני מכירה את כולם מאז ומתמיד. וכיוון שכך, כשקבעתי עם הקוראת בטלפון, שכחתי שבעצם אף פעם לא ראיתי אותה ואין לי מושג איך היא נראית. קבענו במקום ציבורי מאוד בעיר, ורק כשהגעתי לשם, על האופניים, ונעצרתי במקום שקבענו, קלטתי שיכול להיות שהיא ממש כאן מולי, רק שאני לא מזהה אותה.

מזל שלה היתה יותר תושייה. בעוד אני בוהה בקהל סביבי, שמעתי קול אומר מאחורי בהיסוס: "עדי?" איזה מזל. הלכנו לקונדיטוריה שבדית מסורתית, ושעתיים חלפו להן ביעף. אין כמו לדבר עברית באמצע שטוקהולם.

ואילו הערב יצאנו לחגוג את יום הולדתה של דיאנה המקסיקנית. היה קשה למצוא מסעדה שכולנו נסכים עליה: לא הולכים למסעדות איטלקיות, כי שרה תמיד מבשלת יותר טוב מהמסעדות האלה, דיאנה מכסה את התחום הדרום האמריקאי ולכן אם כבר אוכל עם צ'ילי וסלסה אז אצלה, ואילו אני מכסה את המטבח הים-תיכוני-פולני. אין לנו אף בשלנית אסייאנית, אבל אכלנו בוויאטנמית המצויינת ליד הבית שלנו לפני שבוע, ובהודית אנחנו אוכלים אחת לשבוע ארוחת ערב. בקיצור, לכו תמצאו מסעדה.

מצאנו, כלומר דיאנה מצאה. מסעדה אתיופית. וכולם התלהבו כי אנחנו לא מכירים את המטבח הזה. אז הגענו למסעדה בשעה היעודה, והתחלנו בשתייה. הגברים ודיאנה לקחו בירה, שרה יין, ואני ביקשתי מים. דממה השתררה בשולחן, ושרה אמרה בקול רם, נחיריה רוטטים בזעם:

"למה את לא שותה אלכוהול? את בהריון???"

כל המסעדה מסתובבת להסתכל עליי. אני מתחילה להכחיש, כששרה מוסיפה:

"היה לנו הסכם! כולנו באותו זמן!"

אני מתחילה להסביר שאני עייפה ופשוט לא בא לי אלכוהול. אין עם מי לדבר, שרה ודיאנה עוברות לאיטלקית/ספרדית, מילים כמו "פוטאנה" עפות באוויר. "אני לא בהריון!!" אני זועקת. "אז קחי שלוק מהיין", אומרת שרה בחשדנות. אני שותה לה חצי כוס בתור נקמה.

ואז עברנו לאוכל. הזמנו צלחות משותפות לכולם, עם מגוון ממנות המסעדה. זה הגיע בתוך סלסלות קש ענקיות, צלחות ענק שטוחות, ועליהן פרוס הלחם האתיופי - אינג'ירה, שזכה מייד להגדרה "לחם בועות". לחם שטוח רך מאוד, חלק, חמצמץ ומלא בבועות. על הלחם עשרה מטבלים שונים, כל מיני סוגי בשר ושעועית, בתוך רטבים אדומים/כתומים.

הנה משהו שלא ידענו על אוכל אתיופי: אוכלים עם הידיים. הגברים ודיאנה מייד דוחפים ידיים לצלחת, שרה ואני, נסיכה איטלקיה ונסיכה פולנייה, בוחנות את הצלחת בחשד. הלחם חביב לנו, ולכן אנחנו מתחילות לקחת מהמטבלים. דקה אחרי אני אדומה כולי, מזילה דמעות וללא תחושה בבלוטות הטעם. שרה מולי מנפנפת על עצמה אוויר. "לא חריף לכם?" אני מחרחרת. דיאנה מסתובבת אליי, כולה תמיהה: "לא". מצאתי את מי לשאול, הבחורה שהכינה את הסלסה הכי חריפה שטעמתי בחיי וטענה שהמתיקה אותה בשבילי. הגברים, שלושתם שבדים אבל שלושתם חיו שנים ארוכות מחוץ לשבדיה (ספרד וארה"ב בעיקר) גם לא נראים מוטרדים.

בלית ברירה אני מוצאת את הדבר היחיד על השולחן שלא חריף לי: זה נקרא סלט חם, וזה פשוט תפוחי אדמה, גזר וכרוב מבושלים. הבנזוג ממלמל משהו על איזו הפתעה, המנה היחידה שאני יכולה לאכול פה נראית כאילו היא בושלה בקראקוב. בשלב הזה החריפות מתפשטת לגרון, אז אני מתרכזת יותר בלנשום.

מתברר שהמסעדה פועלת בשיטה לא אופיינית כאן - אפשר לקבל עוד מהכל. המלצרית שואלת מה נרצה. הבנזוג אומר שמהבקר. המלצרית שואלת אם מהבקר החריף או הלא חריף. "הכל היה חריף", אומר הבנזוג בחשדנות. המלצרית מחייכת בהתנשאות.

אחרי האוכל כולם טופחים על בטנם, אני מקנחת האף ומנגבת הדמעות. אנחנו מחליטים לקנח במסעדה שנמצאת מאה מטר משם, המסעדה האיטלקית החביבה על שרה. אנחנו נכנסים, שרה קוראת "ג'אני" ומוסיפה בליל מילים באיטלקית, והופה, מושיבים אותנו עם אספרסואים וטירמיסו. השיחה מתחלקת באופן הכי סטריאוטיפי: הגברים מדברים על ברלוסקוני, אנחנו מדברות על הנעליים שקניתי בלונדון. כל הצדדים מרוצים.